הבלוג של אורי הייטנר

אנו יוצאים מתשעה באב לפרק נוסף של נבואת נחמה וגאולה.

עם ישראל מצוי על סף חורבן איום ונורא – חורבן העצמאות והריבונות, חורבן בית המקדש, מוות וסבל ורעב נוראיים, הליכה המונית לגלות. ירמיהו, נביא החורבן, מי שיודע היטב מה צופן העתיד; הוא, האיש המוסר את מסר החורבן לעם, יושב על כך בכלא, בחצר המטרה.

ובמצב המייאש הזה, מבחינה לאומית ואישית, הוא נושא את נבואות הנחמה שלו, על הגאולה העתידה לבוא. אין הוא נותן לעם להתייאש, והוא מציג לו אור בקצה המנהרה.

ובפרק זה, ירמיהו אינו מסתפק במילים, אלא עובר למעשים (שאגב, ניתן ללמוד מהם שתנאי הכלא היו סוג של מעצר פתוח, שאפשר לירמיהו לקבל אורחים, לבצע עסקות, היה אתו סופרו שהעביר את מסריו והוא עצמו המשיך בשליחותו). הוא רוכש חלקת אדמה בענתות, בכסף מלא.

וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי, כִּדְבַר יְהוָה, אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה, וַיֹּאמֶר אֵלַי: קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי, אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין, כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה, וּלְךָ הַגְּאֻלָּה. קְנֵה לָךְ, וָאֵדַע כִּי דְבַר יְהוָה הוּא. וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי, אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, וָאֶשְׁקְלָה לּוֹ אֶת הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף. וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר, וָאֶחְתֹּם, וָאָעֵד עֵדִים, וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם. וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה, אֶת הֶחָתוּם, הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים, וְאֶת הַגָּלוּי. וָאֶתֵּן אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה, לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה, לְעֵינֵי כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה. וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה, אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה, וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים. 

זהו דבר גדול. ערב חורבן, ירמיהו מנסה להוכיח באקט פומבי זה את ביטחונו בגאולה. הנה, הוא מניח את כספו, כדי לרכוש חלקת אדמה בארץ ישראל, בענתות. ירמיהו אינו מהמר, אינו ספקולנט נדל"ן. את זה יודע העם. זהו אקט של מנהיגות ודוגמה אישית, להעביר באמצעות מעשה את המסר: "עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת".

אין משמעות לזיקה של עם ישראל לארצו, אלא במעשה הארצי, האמתי, של הכאת שורשים; גאולת קרקע, התיישבות. גאולת הקרקע הייתה האקט הראשון של הציונות, עוד טרם התנועה הציונית וביתר שאת בידי התנועה הציונית והזרוע שלה – הקרן הקיימת לישראל. שאספה מיהודי העולם פרוטה לפרוטה לגאולת אדמות ארץ ישראל.

המסר הציוני הוא שהגאולה לא תבוא באמצעות תפילות, תחינות ותעניות, בהמתנה פאסיבית למשיח צדקנו, אלא בעבודה מעשית – רכישת קרקע והתיישבות.

את המשמעות הגדולה של יישוב הארץ כביטוי לגאולה, מותח עד לקצה רבן יוחנן בן זכאי: "אם היתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך: הרי זה המשיח! בוא ונטע את הנטיעה ואח"כ צא להקבילו". במילים אחרות – אין המשיח בא אלא בנטיעות, בעליה, בהתיישבות, בבניין הארץ, המדינה, החברה.

בשירה "שירו של אבא", מחברת נעמי שמר, את עבודת החלוצים, בוני הארץ, עם בניין בית המקדש. אביה של נעמי שמר וחבריו, חלוצי העליה השניה והשלישית, מקימי הקיבוצים בעמק, שחצבו באבן – לא לשווא חצבו. "כי מן האבנים האלה יבנה המקדש". המשורר אהרון זאב, בשירו "הנס של הלב האמיץ" הידוע כ"אנו נושאים לפידים", מתאר את האנשים הצמאים לאור, אך מבינים שהוא לא יגיע בדרך נס, אלא הם יביאו אותו במעשיהם. הוא קורא לאותם אנשים להצטרף אליהם, אל ההנהגה המחויבת לגלות את האור. "ומי אשר לב לו / הצמא לאור / ישא את עיניו ולבו אלינו / לאור / ויבוא!" ומדוע "אנו", מצליחים, נצליח, לגלות את האור? כיוון שאיננו מצפים לנס. איננו אומרים ש"יהיה בסדר". אנו מחויבים לחצוב בסלע עד דם כדי לגלות את האור. "נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / לעמק הלכנו / ההרה עלינו / מעיינות האורות הגנוזים גלינו // נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / בסלע חצבנו עד דם / ויהי אור!"

ויהי אור! זאב חוזר לבריאת העולם. המעשה הראשון של הקב"ה הוא בריאת האור. איזה אור? האור הגנוז, אותו הוא מחביא מאתנו מאז דור המבול, והוא שמור לצדיקים לעתיד לבוא, בבוא הגאולה. זאב ובני דורו, מאמינים שבידיהם המפתח לגלות את האור הזה, במעשה ההתיישבותי של בנין הארץ.

ציטוט ממאמר של טבנקין בנדון: "בלי התיישבות אין אומה. אומתנו היא פרי התיישבות. התיישבות פירושה זהות עם נוף וארץ. העם שלנו הוא עם ארץ ישראלי. הארץ היא אם הלאום. רק אופי התיישבותנו בארץ הוא שקבע את אופיינו כלאום". החלוצים ראו את בניית הבית, היישוב שלהם, כבניין האומה, "לבנות ולהבנות בה". טבנקין: "יש ערך פנימי, יהודי, למעשינו, ויש לבית שאנו בונים כאן גם משמעות בין לאומית. אל נעלה את ערך עצמנו עד כדי צמצום המושג בית והחלתו על היישובים שלנו בלבד, על ביתו של חבר הקיבוץ בלבד. הננו חלק מאלה הבונים את הבית הלאומי לעם ישראל".

ירמיהו לא גאל את הקרקע כפתרון כלכלי לעצמו ולמשפחתו, אלא כדי להעביר מסר לאומי, של בניין הבית הלאומי לעם ישראל: וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת, אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים שְׁמָמָה הִיא, מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה, נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים. שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ, וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם, וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב, כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם, נְאֻם יְהוָה".

* 929