הבלוג של אורי הייטנר

* במבי שלג ז"ל - מזה 17 שנים אני חבר ב"קבוצת ירוחם" שלומדת לעומק את החברה הישראלית, על צדדיה היפים יותר והיפים פחות. המייסד והדבק של הקבוצה הוא ד"ר צביקה צמרת. הקבוצה כוללת אנשי מעשה ואנשי רוח מכל הזרמים ומכל קשת הדעות מבחינה פוליטית ודתית. המשותף לכל חברי הקבוצה, הוא הרצון לגשר בין חלקי החברה, הכמיהה לאחדות החברה, המחויבות לבניין מיינסטרים ציוני חברתי מלכד, בניגוד למגמות ההקצנה, השנאה, המחנאות וההיפרדות בחברה הישראלית.

בקבוצת ירוחם הכרתי את במבי שלג. במראה החיצוני – הלבוש וכיסוי הראש, במבי היא הסטריאוטיפ של הציונית הדתיה. אולם באישיותה ובהשקפותיה היא שוברת כל סטריאוטיפ, ואינה מתאימה לאף קבוצה ומחנה. עמדותיה עצמאיות, חופשיות מתכתיבי המחנאות, ולכן היא התגלמות הגשר והקשר.

בתום אחד המפגשים הראשונים של הפורום, ביקשה במבי את רשות הדיבור לצורך הודעה. היא סיפרה שמאסה בתקשורת הרדודה, רודפת הסנסציות והפלגנית, ולכן החליטה להוציא מגזין שיעסוק בדברים לעומקם, ותבטא מחויבות לערכים, לאמת ולתיקון חברה, ולא למה שמתאים ונוח למחנה או קבוצה אלה או אחרים.

ואכן, זמן קצר לאחר מכן החל לצאת כתב העת בעריכתה - "ארץ אחרת". היה זה כתב עת איכותי, שנשא דגל של גשר בין מחנות ושבירת מחיצות, אך לא בשמאלץ שמנוני, אלא מתוך מחויבות חוצה מגזרים ליצור כאן חברה טובה ומתוקנת, להילחם בעוולות חברתיים, להתנתק מהמחנאות הממארת.

הצטערתי מאוד לשמוע על פטירתה של במבי – הוגת הדעות, העיתונאית, העורכת והסופרת, שמתה ללא עת, בגיל 58, ממחלת הסרטן. זו אבדה גדולה לחברה הישראלית, לתרבות הישראלית, לתקשורת הישראלית; לכל אלה המנסים ליצור כאן חברה טובה יותר ולבנות שיח ישראלי אחר, שאינו נגרר אחרי שיח הקצוות הרווי בשנאת אחים.

יהיה זכרה ברוך!

* אהבת ישראל – ביום שני בבוקר נגררתי לעוד ויכוח פייסבוק ייצרי מול גילוי של שנאה ובורות כלפי הזרמים הלא אורתודוכסים ביהדות. מסוג הדיונים, שעושים לי כאב בטן ליום שלם; קשה, כל כך קשה לי להתמודד עם עזות המצח של האנשים הפוסלים ומנסים למחוק זרמים שלמים ביהדות, המונים מיליוני יהודים, שאין להם שמץ של מושג על אודותם. למה?! מאיפה השנאה הזאת? מי שמכם?

והנה, הכתה אותי הבשורה המרה על מותה של במבי, דתיה אורתודוכסית כל כך אחרת, כל כך פתוחה, כל כך פלורליסטית - התגלמות אהבת ישראל והרצון והנכונות להיות גשר אמתי בין הזרמים בחברה הישראלית ובעם היהודי.

* בהיעדר מדינה – ישנה מחלוקת מהותית במחשבה המדינית באשר לתפקידי המדינה ומוטת אחריותה. אולם גם על דעת המינימליסטים ביותר, המדינה היא הנושאת באחריות לביטחון אזרחיה ולאכיפת החוק והסדר. ללא אלה – אין מדינה.

אין דבר כזה ביטחון הרמטי. מי שטוענים בשם הביטחון ההרמטי, הם דמגוגים המנסים לגרוף אהדה באמצעות שלהוב יצרים ומכירת אשליות. אולם חובתה של המדינה להבטיח רמת ביטחון שמאפשרת חיים תקינים של האזרחים. ביחס למכלול האיומים על מדינת ישראל, ההתנגדות של כל סביבתה לעצם קיומה והמוטיבציה האדירה של אויביה לטרור ללא מגבלות, אנו יכולים להיות גאים במידת הביטחון שמדינת ישראל מספקת לאזרחיה, באמצעות עוצמתו של צה"ל, באמצעות יצירת הרתעה ובאמצעות מקצועיות מוכחת של שירותי הביטחון והמודיעין.

אולם יש תחומים שבהם מדינת ישראל היא כישלון מבחינה ביטחונית. לא רק כישלון – בנושאים מסוימים פשוט אין מדינה. כוונתי לתחום הפשיעה החקלאית, הממררת את חייהם של חקלאי ישראל בכלל, ובאזורי התפר בפרט. הפשיעה החקלאית היא שילוב של פשיעה לאומנית וכלכלית, במניעיה ובאיפיוניה. לאורך שנים נכשלת מדינת ישראל כישלון חרוץ בהתמודדות עם הפשיעה הזאת, עד שדומה שהרימה ידיים.

מזה קרוב לעשור, פועל ארגון המתנדבים "השומר החדש", ארגון מתנדבים מסור הפועל באופן בלתי חמוש, מפגין נוכחות באזורים החקלאיים ומגן על החקלאים. כל אותם מתנדבים, ראויים להערכה רבה על פועלם, אך עצם הצורך בקיומו של ארגון כזה, אחרי כמעט 70 שנות עצמאות וריבונות, היא חרפה לאומית.

בהיעדר המדינה, אין ברירה לחקלאים אלא להגן בכוחות עצמם על חייהם, חיי משפחותיהם ורכושם. זה הרקע לאירוע הירי בבית אלעזרי, שבו פושע נהרג מירי של נהג משאית, בעת ניסיון לגנוב את המשאית. אין בדבריי הבעת דעה נקודתית על המקרה, שמן הסתם ייחקר ויבחן, אולם אי אפשר להתייחס אליו מבלי להבין את הרקע ומבלי להבין את משמעות המחדל החמור של המדינה, שכשלה בהגנה על המגזר החקלאי, ובכך הפרה את החוזה הבסיסי עם רבים מאזרחיה.

* מליאת המאושפזים – אינטלקטואלית הבית (אוי לבושה) של מוסף "הארץ" אווה אילוז, פרסמה לפני שבועות אחדים, מאמר הזוי שמסקנתו היא שישראל הינה מדינת רשע. מאז מתקיים בעיתון פולמוס סוער, רווי במחלוקות עמוקות ותהומיות. מחלוקות על שאלות כמו מה הגורמים והסיבות לכך שישראל היא מדינת רשע, מהם בדיוק המאפיינים של הרוע הישראלי וכו'. כלומר, עצם הטענה ההזויה היא אקסיומה.

זה נשמע כמו דיון מלומד של מאושפזים בבית חולים לחולי נפש.

(אגב, אהוד בן עזר נוהג לציין שאילוז כותבת את מאמריה בצרפתית ולאחר מכן היא מתרגמת לעברית. איני יודע אם זה נכון והאמת היא שזה לא ממש מעניין אותי. מה שכן מעניין ומטריד, הוא שמאמריה מתורגמים לאנגלית, ומופצים בקרב אינטלקטואלים בכל רחבי העולם, במהדורה האנגלית של "הארץ").

* נאצי ממוצא יהודי - איני מרבה לחסום אנשים בפייסבוק, אבל חסמתי נאצי ממוצא יהודי, שאם אינו מתחזה - שמו "שלומי שם", שבין שאר דברי התועבה קרא להקים משרפות ולשרוף את הערבים.

אגב, הנ"ל הוא מעריץ גדול של "הצל". הוא אף ייחל למותו של בני בגין, שהעז למתוח ביקורת על מושא הערצתו, והאשים אותו במות בנו: "בגלל בני בגין ושכמותו שולחים חיילים למות סתם בשם איזו מוסריות מזויפת של השמאל הקיצוני, בנו הטייס לא היה צריך למות כמו כל אלפי החיילים שנהרגים סתם, הכל כדי לרצות את חבורת המוסריים השמאלנים הפשיסטים!!" כל החיילים הרוגי השווא לא היו נהרגים, אילו שלחנו את הערבים למשרפות, מסביר מעריצו של "הצל", ו"זה גם היה הרבה יותר זול".

ומה הוא כותב על "הצל", מסיתו, מנהיגו ומושא הערצתו? "הצל דואג לעם ישראל וכל הכבוד לו. הוא הליכוד האמתי".

(אהוד ישאל, מן הסתם, ובצדק, מדוע אני מצטט את החרא הזה, במיוחד אחרי שכבר חסמתי אותו. הסיבה לכך היא תופעת "הצל". "הצל", שזה סגנונו ואלה טיעוניו, הוא ראפר פופולרי ובעל השפעה, בעיקר על בני נוער, שיש לו מאות אלפי עוקבים בפייסבוק, ולכן כאשר הוא הצטרף לליכוד, בחסות המוקיון אורן חזן - מלבד בני בגין, ובאופן מפתיע גם צחי הנגבי, כל השאר ובראשם נתניהו פחדו לומר את הנדרש: "דיבוק צא", ולטרוק בפרצופו את הדלת. כן, יש לנו בעיה ולא כדאי לנהוג כבת יענה).

* המדליה של מעיין - מעיין דוידוביץ' תזכה במדליה באולימפיאדת טוקיו.

מילה של אורי.

(אם אני טועה, בלאו הכי לא תזכרו. אם אני צודק, אל תדאגו, אני אזכיר לכם מי היה הראשון לזהות).

            * ביד הלשון

בנות יעקב – את הפינה הקודמת הקדשתי לאתר המכונה בית המכס התחתון, הסמוך לגשר בנות יעקב. בהמשך, אעסוק הפעם בשמו של הגשר. בנות יעקב? הרי כידוע ליעקב היו 12 בנים ובת אחת, דינה, המוכרת מפרשת האונס בשכם.

ראשית, כמה מילים על הגשר עצמו. זהו גשר על הירדן, מעבר בין הגליל והגולן, שממוקם כ-15 ק"מ מצפון לכנרת, כ-10 ק"מ ממזרח לראש פינה, סמוך לירדן ההררי. כביש 91, העולה ממחניים לגולן עובר מעליו. סמוך לגשר נמצא אחד האתרים הפרה-היסטוריים העתיקים בעולם. הגשר עצמו, קיים אלפי שנים ובאלף שקדם לספה"נ הוא היה חלק מדרך הים, שהובילה ממצרים לסוריה. הגשר יושב בנקודה אסטרטגית חשובה מאוד, והשליטה בו הייתה מוקד למאבקים וקרבות בין המעצמות והמדינות ששלטו בארץ ישראל ובסוריה, לאורך אלפי שנים. הוא היה מוקד למאבקים גם במלחמת השחרור, וממנו יצאו הסורים למתקפה שבה כבשו והחריבו את המושבה משמר הירדן, בניסיונם להגיע לראש פינה ולבתר את הגליל העליון.

פעמיים פוצץ הגשר בידי כוחותינו. הפעם הראשונה, לפני 70 שנה, בליל הגשרים. הפעם השניה, בראשית מלחמת השחרור, עוד טרם הקמת המדינה ופלישת מדינות ערב ובהן סוריה, לאחר שכוחות ערביים שחצו אותו תקפו את כפר סאלד. בשני המקרים תוקן הגשר בידי חיל ההנדסה המנדטורי בתוך ימים ספורים.

על פי הגבול הבינלאומי בין המנדט הבריטי על א"י והמנדט הצרפתי על סוריה ולבנון, הגבול עבר ממזרח לירדן, כך שמי הירדן כולם יהיו בשטח א"י. קווי שביתת הנשק בין ישראל לסוריה אחרי מלחמת השחרור נקבעו על פי הגבול הבינלאומי. ולכן, הגשר כולו על שני צדדיו היה בשטחה הריבוני של ישראל (אם כי בשטח מפורז מצבא). הסורים הפרו את ההסכם, באזור זה כמו באזורים נוספים, השתלטו על כל השטח שממזרח לירדן וכך, למעשה, הירדן היה הגבול בין המדינות וצדו המזרחי של הגשר היה כבוש בידי סוריה.

התוואי המקורי של המוביל הארצי אמור היה להתחיל בירדן ההררי, סמוך לגשר. הסורים, בגיבוי האו"ם, מנעו ברצף של מעשי תוקפנות את בניית המוביל, מה שאילץ את ישראל לשנות את התוואי, לתוואי הבלתי הגיוני הקיים עד היום – במקום לתפוס את המים ברום של 70 מ' מעל פני הים (גשר בנות יעקב) אנו נאלצים לשאוב את המים מן הכנרת עצמה, באתר ספיר הסמוך לכרי דשא, בעומק 215 מ' מתחת לפני הים עד לרום של כ-140 מ' מעל פני הים.

חלק מהכוחות ששחררו את הגולן במלחמת ששת הימים עלו לגולן בגשר בנות יעקב.

עד לפני כעשור, היו במקום שני גשרי ביילי לשני הכיוונים וכעת זהו גשר קבע מבטון.

****

אז למה נקרא הגשר "בנות יעקב" ומיהן בנותיו של יעקב?

בתקופה הצלבנית קיבל הגשר את השם מעבר יעקב, מתוך זיהוי שגוי של המקום כמעבר יבוק - אזור חציית הירדן בידי יעקב בשובו מפדן ארם, לקראת פגישתו עם עשו.

במאה ה-12 הוקם בצפת מנזר נוצרי, שנקרא מנזר יעקב הקדוש. הנזירות התפרנסו מדמי מעבר שנגבו על הגשר בידי האבירים הטמפלרים. על שמן של הנזירות, כונה הגשר "גשר בנות יעקב".

במשך השנים, יוחס שמו של הגשר לבנותיו של יעקב אבינו. אולם ליעקב הייתה רק בת אחת, דינה בת לאה.

נכון, אבל באבלו של יעקב לאחר מכירת יוסף נאמר "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בָּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ". ובירידה של יעקב ובניו מצרימה נאמר: "בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ, בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו... הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה". הסתירה הזאת פתחה פתח למחלוקת פרשנית, בין הטענה שהכוונה היא לכלותיו של יעקב לטענה שהיו לו בנות. על פי אחד המדרשים, עם כל בן מבניו של יעקב נולדה בת – אחות תאומה.

על פי מסורת מוסלמית, סמוך לגשר קבורות בנותיו של יעקב. ב"אגדות ארץ ישראל" מביא זאב וילנאי אגדה עממית, המספרת על בנותיו של יעקב ששוטטו בהרים ובעמקים לחפש את עקבותיו של יוסף, שטרוף טורף. הן בכו בכי מר ודמעותיהן הפכו לאבנים שחורות – אבני הבזלת השחורות המפוזרות בגולן ובגליל המזרחי.

* "חדשות בן עזר"