בהיותו בן 17, סיים נחצ'ה היימן את לימודיו בגימנסיה ברחובות. נותרה
שנה עד גיוסו לצה"ל. הוא לא הסתדר עם אביו החורג, והחליט לעבור לקיבוץ. כיוון
שהכיר במחנה קיץ של התנועה המאוחדת קבוצת נערים מחברת נוער בכפר מכבי, הוא החליט
להצטרף אליהם. מה עשה? ארז תרמיל גב, עלה על אוטובוס וקבע עובדה. הוא הגיע לכפר
מכבי, ניגש למזכיר הקיבוץ והודיע לו שבא לשנה של "טעימה" ולהצטרף לחברת
הנוער. המזכיר הנדהם שלף ממגירתו כרטיס אוטובוס של "אגד", הגיש אותו
לנחצ'ה ואמר לו: "ילד, סע הביתה". נחצ'ה קרע את הכרטיס והצטרף לחבריו
מחברת הנוער. הם בנו לו סוכה בין ארבעה עצים, שם הוא ישן בלילה. בבוקר חצה נחצ'ה
את הכביש, וראה שם רועה ועדרו. הוא ניגש אליו, הצטרף אליו וסיפר לו את סיפורו.
למזלו, האיש שפגש היה רועה הצאן של הקיבוץ השכן, רמת יוחנן. "שמי
מתתיהו שלם", אמר לו הרועה והודיע לו ש"עד שיסתדרו העניינים אצלך, בוא
והיה נער הרועים שלי".
המפגש בין הנער נחצ'ה היימן, למשורר, המוסיקאי, איש התרבות ורועה הצאן
מתתיהו שלם, היה המפגש החשוב בחייו. לא היה אדם שהשפיע עליו יותר ממנו. כתב נחצ'ה
בהקדמה לדיסק שהפיק משירי מתתיהו שלם, "שיבולת בשדה": "במרוצת הזמן
למדתי מפיו (במרעה או בביתו הצנוע) את רוב שיריו הנפלאים. אך יתרה מכך, למדתי מפיו
את בסיס האמת שעל פיו אדם יוצר חייב להתנהג, בסיס של התנהגות אשר לימים הנחה אותי
ומנחה אותי עד לעצם היום הזה, בכל מה שקשור ליצירתי שלי. מתתיהו לימד אותי לראות
ולהבין את החיבור הטבעי בין יום ללילה, בין אדם לאדמה, בין אדמה לשמים, בין העברית
לתנ"ך ולשיר השירים ולאהוב ולהבין את החי והצומח מסביבי ולקשור את כולם
לאגודה אחת של 'ציר חיים אישי', אשר ממנו נובעת יצירת אמת שאין בה פניות, רייטינגים
ושאר זיבורית חסרת ערך תרבותי. כך למדתי ממנו, ועל פי תורתו אני נוהג לכתוב את לחניי
עד היום".
לא היה זה המפגש הראשון של נחצ'ה עם המוסיקה, לא עם הקיבוץ ולא עם
התרבות הקיבוצית. נחצ'ה גדל בבית מוסיקלי. סבו ניגן על אקורדיון, כינור ומפוחית,
אביו ניגן על בללייקה והוא עצמו ניגן על פסנתר, אקורדיון ומפוחית. הקשר הקיבוצי
הראשון שלו היה בגיל 14, כאשר לאחר גירושי הוריו היה תקופה מסוימת ילד חוץ בקיבוץ
נען, שם למד מוסיקה אצל יהודה אורן והמלחין דוד זהבי. טרם הגעתו לכפר מכבי הוא כבר
הלחין את שירו הראשון, "ניצנים נראו בארץ" למילות שיר השירים. אולם
המפגש עם מתתיהו שלם, הוא המפגש שהשפיע יותר מכל על חייו. והמפגש עם מתתיהו שלם
היה המפגש עם מה ששלם ייצג יותר מכל – התרבות הקיבוצית. וגם שנים רבות אחרי שעזב
את הקיבוץ, הקיבוץ והתרבות הקיבוצית לא עזבו אותו, והיו לוז יצירתו.
הקשר הקיבוצי של נחום היימן נמשך עוד שנים רבות. הוא היה אקורדיוניסט
בלהקת הנח"ל (לימים שירת במילואים שנים רבות כלוחם קרבי, ונפצע במלחמות סיני,
ששת הימים ויום הכיפורים). לאחר נישואיו הראשונים היה חבר בית אלפא. מטעם בית אלפא
יצא ללימודים וקיבל את הכשרתו המוסיקלית הפורמלית. הוא הקים והדריך את חמישיית
גלבוע עם נגנים מבית אלפא וקיבוצי הסביבה והלחין רבים משיריהם. את החמישיה הוא
צירף לגבעטרון, ובמשך שנים היה המדריך והמעבד של הלהקה. אין תרבות קיבוצית מובהקת
יותר מהגבעטרון, ונחצ'ה היה מעמודי התווך של הלהקה לאורך שנים.
באותן שנים, שנות השישים המוקדמות, הלחין היימן את שירי המחזמר
"זרעים של מסטיק" מאת לאה נאור. המחזמר נכתב בעבור ילדי קיבוצו בית
אלפא, ואתם הוא העלה אותו לראשונה על הבמה, ורק לאחר מכן השירים יצאו בספר.
שיתוף הפעולה הפורה ביותר של נחצ'ה היה עם חברו הקרוב ושותפו ליצירה
במשך עשרות שנים, נתן יונתן. גם יונתן היה אז חבר קיבוץ בעמק, קיבוץ שריד. הנופים
המשותפים וההוויה המשותפת היו המסד ליצירתם המשותפת. שיתוף הפעולה הראשון ביניהם
היה מחזמר שנכתב בידיהם בעבור קיבוץ שריד, ונמשך עד יומו האחרון של נתן יונתן.
בעיניי, השיר הקיבוצי ביותר של נחצ'ה היימן, היה "כמו צמח
בר". את השיר כתבה חברת קיבוץ שפיים רחל שפירא, הלחין חבר קיבוץ בית אלפא
נחצ'ה היימן, עבור סרט המבוסס על ספרה של חברת קיבוץ בית אלפא נעמי פרנקל
"דודי ורעי", שעלילתו היא עלילה קיבוצית המתרחשת בקיבוץ. היימן נהג לספר
את סיפור הלחנת השיר. הוא ישב בחדר האוכל הומה האדם והרועש של בית אלפא, ולפתע נחה
עליו ההשראה. הוא נטל מפית וכתב עליה בתוך דקות ספורות את התווים, תוך שהוא מנתק
עצמו מן ההמולה שמסביב. כך נכתבה המלודיה הנפלאה של השיר, שהיה לנכס צאן ברזל של
הזמר העברי.
השיר הוא שיר פרידה מאהוב, ומהמקום והקהילה
שלו. השיר מתאר את האהבה הסוערת, שהייתה מקסם ילדות, אך העירה אש זרה את לילותיה
של הכותבת – תיאור קשה מאוד, המזכיר את האש הזרה שהעלו בניו של אהרון הכהן נדב ואביהו
בחנוכת המשכן, והיא שרפה אותם למוות. הקושי של הכותבת היה לא רק עם אהובה, אלא גם עם
סביבתו – ולכן המען של השיר הוא אותה סביבה: "אני אהיה לצל חולף בשדותיכם, לסוד
נסתר. היו שלום, אני חייתי ביניכם כמו צמח בר".
ספרה של פרנקל יצא לאור ב-1973, והדרמה
הטלוויזיונית שודרה כעבור שנתיים. חוה אלברשטיין שרה את השיר. השיר יצא לגמרי מהקשרו
כשיר נושא של סרט, והיה לשיר אהבה, פרידה וגעגועים העומד בפני עצמו, וכזה הוא עד היום.
באותה שנה, הוציאה חוה אלברשטיין את הטוב
והחשוב בתקליטיה, והוא נקרא על שם השיר הזה – "כמו צמח בר". לימים, חידשה אותו סי היימן, בתו של נחצ'ה.
רק לאחד משיריו כתב נח'צה את המילים – "אני ממשיך לשיר".
זהו שיר אישי, שבו מתאר נחצ'ה את מהותו כאיש של שירים, ואת האקזיסטנציאליות של
שירתו. "אני ממשיך לשיר, אני ממשיך לחיות". השירה היא החיים. גם לשיר
הזה יש הקשר קיבוצי. הוא היה, בקולו של נח'צה, פס הקול של הסרט "אדמה
משוגעת". הסרט נתפס בתנועה כסרט אנטי קיבוצי, אולם בעיניי זהו סרט המצביע על
הפער בין האידיאולוגיה הגבוהה של הקיבוץ, לבין המציאות הרחוקה ממנה. כתב האשמה
אינו על דרך החיים הקיבוצית, אלא על הפער הזה.
האם היה מסר קיבוצי בבחירתו של נחצ'ה לשיר בסרט הזה? האם הוא העביר
לקיבוץ מסר של צמח בר? האם הוא חש בקיבוצו כמו צמח בר?
ואולי הוא חש כך בחברה הישראלית? ואולי הוא חש כך בחיים, בכל אשר היה,
כי באופיו היה אינדיבידואליסט, שאינו הולך בתם אלא דבק בדרכו הייחודית, ובכל חברה
היה כמו צמח בר? יתכן. בתשובה לשאלה של יואב גינאי "מה אתה רוצה שייכתב על המצבה שלך?",
השיב היימן : "נולד חי והלך לעולמו כמו צמח בר". ואכן, השיר ליווה אותו לדרכו האחרונה.
* "ידיעות הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
