הבלוג של אורי הייטנר

ברור איך מצופה ממני לקרוא את ספר ירמיהו. הרי זהו ספרו של ירמיהו, נביא ה'. מצופה ממני להזדהות עמו, הרי הוא מביא את דבר ה', את האמת המוחלטת. ומי שאינם שומעים בקולו, הנם חוטאים, כמובן.

אך אני קורא קריאה ביקורתית. ובקריאה הביקורתית, אני מתייחס לדברי ירמיהו כאל דברי אדם. כלומר, הם אינם אמת מוחלטת, אלא עמדה הניתנת לשיפוט.

ובשיפוטו של ירמיהו אני יכול להצדיע על נכונותו להיאבק על האמת שלו, לסבול בעטיה ולסכן את חייו. אני מעריך מאוד את יציאתו החד משמעית נגד עוולות ושחיתות ודרישתו חסרת הפשרות לצדק, צדקה ומשפט.

אולם הקריאה שלו לכניעה לאומית בטרם קרב, היא בלתי נסבלת, לטעמי. וקריאתו לתושבי ירושלים ולוחמיה לנטוש את המערכה ולערוק לאויב כדי להציל את נפשותיהם, היא בלתי נסלחת. ירמיהו אינו דמות מופת בעיניי. רחוק מזה. והתעקשותו לרפות את ידי הלוחמים ערב קרב, ודאי אינה מופת בעיניי. נהפוך הוא.

בדיעבד ירמיהו צדק, לכאורה. אכן ירושלים חרבה והיהודים גלו. זאת אנו יודעים, אך איננו יודעים מה היה קורה אילו נשמע צדקיהו לדברי ירמיהו. האם באמת כניעה הייתה מונעת את החורבן והגלות? זאת איננו יודעים. והאם מחורבן וגלות אחרי כניעה משפילה ולא אחרי התנגדות הירואית, הייתה תקנה, הייתה תקומה? כלל לא בטוח. יתכן מאוד שדווקא ההתנגדות, גם אם הייתה למען שתי שורות בהיסטוריה, היא שהפיחה חיים ואמונה בגולים ואפשרה את שיבת ציון.

גם יל"ג, יהודה לייב גורדון, גדול משוררי ההשכלה, היה ביקורתי מאוד כלפי ירמיהו. בשירו "צדקיהו בבית הפקודות", הוא מכניס לפיו של צדקיהו, לאחר שנאסר ועיניו נעקרו, ביקורת חריפה על ירמיהו. ירמיהו מסמל בעיניו את חוליי ההוויה הגלותית, כיוון שעוד במולדת העצמאית, הוא הטיף לגלותיות מנוונת.

לשירו של יל"ג עד אתייחס בפרקים הבאים, וכאן אציג מספר שורות, בהן מטיל צדקיהו על ירמיהו אחריות על אסונו האישי:

טֶרֶם הַמְּאֹרוֹת לִי כִּבּוּ לָנֶצַח, 

טֶרֶם אוֹר עֵינַי מִמֶּנִּי לָקָחוּ – 

עוֹלְלֵי טִפֻּחֵי אֶל עֵינַי טָבָחוּ!... 

"יַעַן לֹא נִכְנַעְתִּי לִפְנֵי יִרְמְיָהוּ!!" 

וּמָה מְבַקֵּשׁ זֶה הַכֹּהֵן מֵעֲנָתוֹת? 

"לִבְלִי בְּיוֹם הַשָּׁבָּת מַשָּׂא יִשָּׂאוּ!" 

הַעֵת לָנוּ אָז לַחַגִּים וּלְשַׁבָּתוֹת? 

 * 929