הבלוג של אורי הייטנר

* מדינה תומכת טרור - ישראל התנצלה בפני טורקיה על התוקפנות הטורקית נגד ישראל ופיצתה את משפחות המחבלים. ומיד אחרי הסכם הפיוס, שבה טורקיה והשתלחה בישראל על כך שמימשה את זכותה להגנה עצמית, לאחר פשע המלחמה – ירי טיל לעבר יישוב אזרחי. טורקיה היא היום יעד מרכזי של הטרור, אך אין זה מפריע לארדואן להמשיך בדרכו כראש מדינה תומכת טרור.

* דה-מובראקיזציה – דבריו של שר החוץ המצרי השוללים את הטענה שישראל מפעילה טרור נגד הפלשתינאים, הם ביטוי נוסף לרוח החדשה המנשבת במצרים מאז עלייתו של א-סיסי לשלטון.

תרומתו של א-סיסי כפולה. הוא גם חיסל את המשטר האיסלמיסטי של מורסי והציל בכך את מצרים ואת המזרח התיכון מאסון והוא גם יוצר בהדרגה דה-מובראקיזציה ביחסה של מצרים לישראל. מובראק הפך את השלום עם ישראל, עליו חתם סאדאת, למלחמה קרה נגד ישראל, שבה מצרים הובילה את העוינות הערבית למדינה שמסרה לה את כל סיני ועקרה מסיני את כל אזרחיה. א-סיסי לא ניחן, כנראה, במנהיגות ובאומץ של סאדאת ואינו יכול לבצע צעד דרמטי הדומה לביקור סאדאת בישראל. אולם בהדרגה, לאט לאט, הוא מוחק את מורשת מובראק.

* הרגלי הקריאה של שוכרי - על פי דבריו של שר החוץ המצרי סמאח שוכרי, שגילה הבנה לצרכי הביטחון של ישראל ושלל את הטענה שישראל מפעילה טרור נגד הפלשתינאים, ניתן להסיק שהוא אינו קורא את "הארץ".

* נלחמים באנטישמיות – מועצת הסטודנטים של אוניברסיטת לייפציג הגרמנית קיבלה החלטה להיאבק בתנועת החרם נגד ישראל. בהחלטה הוגדרה תנועת החרם בהגדרה המדויקת "תנועה אנטישמית" וצוין שמטרתה היא להביא להשמדת ישראל. תא הסטודנטים הסוציאל דמוקרטי היה שותף להחלטה.

עד כה, תנועת החרם על ישראל אינה זוכה להצלחה רבה, אך הצלחותיה הן בעיקר בקמפוסים. יש לקוות שיוזמתם של הסטודנטים בלייפציג היא רק סנונית ראשונה, המבשרת אביב אירופי של הדברת האנטישמיות.  

* אומץ או אחריות – במאמר ב"הארץ" תקף יובל רבין את נתניהו על כך שאין לו אומץ להחלטות מדיניות כפי שהיו לבגין ולרבין. המסר שלו פשטני להחריד: אומץ = נסיגה.

כן, לעתים נדרש אומץ כדי להחליט על נסיגה. אך לעתים נדרש אומץ כדי להימנע מהחלטה על נסיגה. ומכל מקום, החלטות של מנהיג אינן מבחן אומץ. השאלה אינה האם ההחלטה אמיצה אלא האם היא נכונה.

אהוד ברק היה אמיץ עד טירוף. היה לו האומץ לשבור את הקונצנזוס הלאומי ולרסקו לרסיסים, להפנות עורף למורשת רבין ולמחוק את כל הקווים האדומים שלו. מרוב אומץ הוא קיבל את עקרון הנסיגה המוחלטת מכל יש"ע (עם "חילופי שטחים") לסגת מבקעת הירדן, לחלק את ירושלים ואף את העיר העתיקה. אמיץ. אז מה יצא מהאומץ שלו? הסכם שלום? מרחץ דמים!

רבין היה הרבה פחות "אמיץ" אבל הרבה יותר אחראי. בנאומו האחרון טרם מותו הוא הציב בפני הכנסת והעם את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, שהם מורשתו המדינית:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

לצערי, עמדותיו של נתניהו במו"מ קרובות יותר ל"אומץ" של ברק מאשר לאחריות של רבין. למשל, בעוד רבין דיבר על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, כלומר עד ציר אלון הסמוך לקו ההתיישבות הערבית על גב ההר, נתניהו הסכים עם קרי על נוכחות צבאית ישראלית זמנית לאורך נהר הירדן.

וליובל רבין אני ממליץ לאמץ את הדברים להם הטיף בפסקת הפתיחה של מאמרו, כשיצא נגד "כתיבתה של היסטוריה חדשה, שמעוותת עובדות ידועות ומעלימה מידע בסיסי מהעבר".  

* חבורה מופקרת - חיילי צה"ל סיכנו ביום שני בלילה את חייהם כדי לחלץ חבורה מופקרת של פורעי חוק מוכי ירח, בדרכם להשתטח על קבר יוסף בשכם ולהתפלל על סוטה המין "הרב" ברלנד. הפנטזיה הזאת עלולה הייתה להסתיים במרחץ דמים של ההזויים ושל חיילי צה"ל.

התגובה הטבעית של אדם נורמטיבי היא שצריך לתת להם להתמודד עם טירופם, ולא לסכן את כוחות צה"ל כדי לחלץ אותם. אבל ברור שמדינת ישראל אינה יכולה לאפשר לינץ' וטבח המוני באזרחיה.

ולכן, הפתרון הוא ענישה חמורה. שמעתי שנפתחו הליכים פליליים נגד המארגן והנהג. זה לא מספיק. כל אחד ואחד ממשתפי החגיגה, ללא יוצא מן הכלל, צריך לעמוד לדין פלילי, וברור שהמסית והמארגן צריך להיענש בכל חומרת הדין. אני משער שאם הפרקליטות תחפש היטב, יימצאו די סעיפים בספר החוקים הישראלי כדי לשלוח אותו לתקופה הגונה מאחורי סורג ובריח. ואם לא, על המחוקק לתת על כך את הדעת.

האם יש סעיף פלילי של סיכון חייהם של חיילי צה"ל?

* הקשר המתנחלי של נחום היימן - על פי הקוד החולני של השיח הישראלי, מי שאוהב את הקיבוצים, בהכרח אמור לשנוא את ההתנחלויות. לא לחלוק עליהן, לשנוא. ומי שאוהב את ההתנחלויות אמור לשנוא את הקיבוצים.

נחצ'ה היימן כפר בקוד הקלוקל הזה. לאחר מותו נאמר ונכתב רבות על הקשר הקיבוצי שלו, ואף אני כתבתי על כך את המאמר "כמו צמח בר". פחות ידוע הקשר ההתנחלותי שלו. היימן הרבה להופיע בהתנחלויות ביו"ש. הוא הקים חבורת זמר של קריית ארבע ובמשך שנים, בכל מצב ביטחוני, ערב בשבוע הוא בילה ביישוב, עבד עם החבורה ונשאר ללון ביישוב. הוא הופיע אתה ביישובים רבים ביו"ש. במשך שנים הוא שידר תכנית שבועית בנושא זמר עברי בערוץ 7. נחצ'ה השפיע אהבה על המתיישבים והם השפיעו עליו בחזרה. היישוב בית אריה – עופרים קרא כיכר על שמו. כאשר נודע להם על מצבו הכלכלי הקשה בזקנתו, הם הקצו לו דירה ביישוב, שם הוא התגורר שנים אחדות, כשהיישוב שילם את שכר הדירה ואת כל הוצאות אחזקתה.

איני יודע מה היו עמדותיו הפוליטיות של היימן, אך הוא היה אמן טוטלי, שאמנותו – אמונתו. ואמן אמתי שואף תמיד לחבור לכל קהל. מי שמחרימים ציבורים של מתנגדים פוליטיים אינם אמנים אמתיים, כיוון שהם נכנעים לתכתיב של קבוצות פוליטיות רדיקליות, ומכפיפים את אמנותם לפוליטיקה קיצונית.

            * ביד הלשון

ישראלית – משחר ילדותי, אני אוהב את התנ"ך. אני קורא תנ"ך, לומד תנ"ך, דורש את התנ"ך, מלמד תנ"ך. אולם מאז חנוכה תשעה, לפני למעלה משנה וחצי, חוויית התנ"ך שלי השתדרגה באופן משמעותי, כיוון שאני כותב מדי יום מאמר על פרק בתנ"ך, במסגרת מיזם 929 (על שלוחותיו), מבראשית, וכעת אנו בעיצומו של ספר ירמיהו. וככל שאני מעמיק בתנ"ך כך אני מתאהב בו יותר.

הפלא הגדול, מעורר ההתפעלות והמלהיב מכל, כשאנו עוסקים בתנ"ך, הוא חיוניותה של השפה העברית. כה מרגש לדעת שאם אבותינו המקראיים יקומו לפתע מקברם, נוכל לשוחח אתם בשפתנו המשותפת. הרי אם ירמיהו, שבו אני עוסק בימים אלה, יפתיע אותי וידפוק על דלתי, אוכל לשבת עמו לשיחת רעים. נכון, הוא אינו יודע מה זה אחלה, סבבה וחבל על הזמן, וגם את המילים מחשב, מגהץ גלידה ומקרר אין הוא מכיר, אך במשך חודש בתוכנו הוא ישלים את הפערים. העיקר הוא שאנו דוברים שפה אחת.

כאשר אני קורא את התנ"ך, שנכתב לפני אלפי שנים בשפה שבה אנו חיים – כל כך נלעגת ומגוחכת בעיניי תאוריית ההבל ורעות הרוח על קיומה של איזו שפה "ישראלית" או משהו כזה, שהיא שפה אחרת מן העברית. 

* "חדשות בן עזר"