* באין מנהיג לעולם החופשי – באופן תיאורטי, ההסכם בין ארה"ב, רוסיה וסוריה בנושא הנשק
הכימי היה סביר פלוס. בהסכם, סוריה התחייבה להתפרק מנשקה הכימי. הסכם זה, אילו
קוים, היה טוב יותר מכל פעולה צבאית, שכן סביר להניח שאף פעולה לא הייתה מנקה את
סוריה באופן טוטלי מכל מצבור הנשק הכימי. ההסכם הזה, היה המודל הרצוי להסכם עם
איראן – פירוקה המוחלט מיכולת ייצור נשק גרעיני. הרי מלכתחילה, זאת הייתה מטרת
הערוץ הדיפלומטי שפתח אובמה עם איראן, כפי שזו הייתה מטרת הסנקציות על איראן.
מה קרה במציאות? לא זו בלבד שסוריה לא מילאה את חלקה ולא השמידה את כל
הנשק הכימי שלה, אלא בהתרסה בוטה היא שבה והשתמשה בו בפועל. היא עשתה זאת, כיוון
שהבינה שאובמה הוא נמר של נייר. סוריה פירשה את ההסכם עם ארה"ב, כביטוי
לחולשתה של ארה"ב, ולחולשתו של נשיא ארה"ב, שנרתע מפעולה צבאית כפי
שהתחייב לבצע אם סוריה תחצה את הקו האדום שקבע - שימוש בנשק כימי. והנה, היום
ארה"ב אפילו אינה מזהירה את סוריה, שהפרה ברגל גסה ובמופגן את ההסכם וחצתה
בבטחה את הקו האדום. למה סוריה נהגה כך? כי היא מזהה את חולשת המערב, בהנהגתו של
אובמה.
בניגוד להסכם עם סוריה, שלפחות על הנייר היה הסכם טוב, ההסכם עם איראן
הוא הסכם רע ומסוכן, המאפשר לאיראן להיות מעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות. משטר
הסנקציות על איראן הוסר. האם איראן תמלא את מחויבויותיה בהסכם? לנוכח תגובת
ארה"ב על ההפרה הבוטה של בת בריתה – סוריה, התשובה ברורה.
* מנוחת הלוחם – שמחתי לשמוע על החלטתו של הרמטכ"ל להגדיל את מספר ימי החופשה
של החיילים מ-15 ל-18. הייתי שמח יותר אילו שמעתי על החלטה של הרמטכ"ל להבטיח
שהלוחמים הקרביים אכן יקבלו את 15 הימים שמוקנים להם.
* אינפלציית הדגל – בנסיעותיי ברחבי הארץ אני נתקל בתופעה רחבה למדיי, של תרנים או
מוטות ועליהם דגל ישראל קרוע. לעתים ניתן לראות חצי מגן דוד. ולפעמים גם זה לא.
הסיבה לכך, היא שהדגל מתנופף ברוח שאוכלת בו, מורטת אותו ומסמרטטת אותו. מי שאינו
מסוגל להחליף את הדגל כאשר הוא רק מתחיל להיקרע, שלא יתלה אותו. אין זה לכבוד הדגל
ולא לכבוד מה שהוא מסמל ומייצג.
קדושה היא ייחוד. אנו מקדשים דבר מה מיוחד. השבת היא יום בשבוע, אין
לנו שבעה ימי שבת בשבוע. אין לנו 365 ימי חג בשנה. ואין גם כל סיבה שהדגלים
יתנופפו בכל ימות השנה. הדגל צריך להיות חגיגי ומקודש, ולכן עליו לכבד אירועים
ממלכתיים, אירועים חגיגיים ואת יום העצמאות. אני תולה את דגל ישראל ביום העצמאות,
וכעבור ימים אחדים מוריד אותו, מקפל אותו יפה עד יום העצמאות הבא. בדיוק כפי שאני
מפרק את הסוכה למחרת סוכות, ומדליק את החנוכיה רק בשמונת ימי חנוכה, כך איני תולה
את הדגל, אלא ביום העצמאות.
כל הצעות החוק הטיפשיות של מי שרוצים להוכיח כמה הם פטריוטים, לחיוב הנפת
הדגל בכל עת ובכל שעה, מוזילים את הדגל ואת ערכו. זאת משמעותה של אינפלציה.
אותם ח"כים רוצים להביך את חבריהם, שלא יהיה להם נעים להתנגד
ולהצטייר כפחות פטריוטים. הם בינתיים זוכים בליטרת הרייטינג. ומי שנותר מבויש הוא
הדגל, ובעיקר מה שהוא מייצג.
* במובן הרחב ביותר של המושג – לעתים תכופות אני נוהג לצטט את נאומו המדיני האחרון של רבין, שבו
שטח בפני הכנסת והציבור את מורשתו המדינית – הקווים האדומים שלו במו"מ עם
הפלשתינאים על הסדר הקבע.
אני עושה כך בעיקר כדי להגן על ההיסטוריה מפני מי שאונסים אותה כדי
שתשרת את האג'נדה הפוליטית שלהם ולמען זכרו של רבין, שאחרי מותו סיפחו אותו שלא על
דעתו ל"שמאל" הקיצוני.
בין שאר הקווים האדומים שהציג רבין, מהם אסור לישראל לסגת בהסדר הקבע,
הוא ציין את בקעת הירדן, והוסיף משפט נלווה: "במובן הרחב ביותר של
המושג". למה הוא התכוון? לשם מה הוא היה צריך לומר זאת? למה לא מספיק לומר
"בקעת הירדן"?
רבין הבחין בבעייתיות במושג בקעת הירדן, שעלול להיות מפורש במובן
מינימליסטי של "הירדן יהיה גבול הביטחון של ישראל", כלומר שליטה לאורך
הנהר בלבד או לכל היותר עד ממערב לכביש 90.
אך לא זו הייתה כוונתו. הוא התכוון לבקעת הירדן ברוח תכנית אלון. יגאל
אלון הגה את תכניתו בעיצומה של מלחמת ששת הימים. אלון, שהאמין ברעיון א"י
השלמה, נוכח במלחמת ששת הימים, שבניגוד למלחמת השחרור הפעם רוב הפלשתינאים נשארו
במקומם. הוא מיהר להסיק את המסקנה המתבקשת, שכדי להבטיח את צביונה היהודי
והדמוקרטי של ישראל, לא יהיה מנוס מפשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תוותר על חלקי
א"י שחיה בהם אוכלוסיה פלשתינאית צפופה, ולהשאיר בידיה את האזורים הפנויים
להתיישבות יהודית וחיוניים לביטחון ישראל. אבן הראשה של התכנית הייתה בקעת הירדן.
אולם כבר אלון נאלץ להתמודד עם אי ההבנה שבמושג בקעת הירדן. לימים,
הוא התחרט על ההגדרה הזאת, שניתן להבינה באופן מצומצם. באחד מנאומיו בוועידת
הקיבוץ המאוחד בשפיים ביוני 1976, הוועידה שבה לראשונה הקיבוץ המאוחד ויתר על
שלמות הארץ ואימץ את תכנית אלון (ועידה יקרה לי במיוחד, כיוון שבה הוחלט על הקמת
הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל בגולן, וזו גם הסיבה שחקרתי את הוועידה הזאת), הוא הציג
את תכנית ההתיישבות, כולל ההתיישבות בבקעת הירדן, ושטח את תסכולו מאי ההבנה סביב
הגדרת הבקעה:
"לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה
שיש כאן בעיה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי
שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו,
במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי
עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית".
אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו
באותו נאום: "מדבר
יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו
ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא
מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב".
שלוש שנים קודם לכן, ב-11 באפריל 1973, שמע יגאל אלון באחד מדיוני
הממשלה את הדיבורים על "הירדן כגבול הביטחון" והוא מיהר לשגר פתק לראש
הממשלה בזו הלשון:
"גולדה! אף פעם לא אמרנו כי נהר הירדן לבדו יהווה את קו ההגנה
המזרחי שלנו. אדרבא – מדובר על מערך לעומק, הנשען על הנהר, על הבקעה ועל ההרים
השוממים שממערב לבקעה. זה יספק גם את צרכי הרדרים".
הנה, לכך התכוון רבין בנאומו האחרון. זו מורשת רבין.
* כמו צמח בר – לאחר מותו של נחום היימן, הושמעו בתחנות הרדיו הקלטות ישנות של
תכניות עמו. כך שמעתי מפיו שתי גרסאות שונות על נסיבות כתיבת הלחן לשיר "כמו
צמח בר". על פי גרסה אחת, הוא ישב באמצע חדר האוכל הומה האדם בבית אלפא,
ולפתע נחה עליו ההשראה. הוא שלף מפית, ניתק עצמו מן ההמולה והרעש שסביבו וכתב את
הלחן. על פי גרסה שניה, הוא הלך לאסוף את בתו סי מהגן, ולפתע נחה עליו ההשראה. הוא
הושיב את סי על ברכו השמאלית ועל ברכו הימנית הניח פיסת נייר וכתב את הלחן.
איזו גרסה היא הנכונה?
א. מה זה חשוב? שני הסיפורים יפים וכל אחד ראוי להיות סיפור כתיבתו של
השיר.
ב. שניהם נכונים. הוא החל לכתוב את השיר בחדר האוכל, רץ לקחת את סי
מהגן ומיהר לכתוב את ההמשך.
ג. שני הסיפורים נכונים, אולם רק אחד מהם הוא סיפורו של "כמו צמח
בר", השני מספר את כתיבתו של שיר אחר, ונחצ'ה התבלבל באחת התכניות.
ד. כל התשובות נכונות.
* זריעת פאניקה – איזו פאניקה נזרעה לקראת אולימפיאדת ריו בנוגע למגפת הזיקה המאיימת
על כל הספורטאים והאוהדים. ארגון הבריאות העולמי הודיע שבמהלך האולימפיאדה לא היה
אפילו מקרה אחד של הידבקות בנגיף.
מה שמזכיר לי את זריעת הפאניקה מפני שבטי בבונים התוקפים בני אדם
בדרום אפריקה, לקראת הגביע העולמי 2010.
מיהם זורעי הפאניקה? מה המניע שלהם? מה הם מרוויחים מזה? ולמה התקשורת
תמיד מתמסרת להם?
* להסיר מכשול – כדי להסיר מכשול בפני הקוראים, לבל יתבלבלו בבלבולו של מי שזכרונו
כנראה בגד בו, אבהיר: אין מתחם המכונה "בית המכס העליון והתחתון". יש
מתחם המכונה בית המכס העליון, שאכן שימש כבית מכס. יש מתחם המכונה "בית המכס
התחתון", סמוך לגשר בנות יעקב, שלא שימש כבית מכס. כל כך פשוט.
* ביד הלשון
ראשת הממשלה הרביעית – בכותרת משנה ב"מקור ראשון" נכתב "גולדה מאיר, ראשת
הממשלה הרביעית של ישראל". אם היא הרביעית, מי הייתה ראשת הממשלה הראשונה? בן
גוריון? אולי בת גוריון? אולי בת גוריונה?
אז אולי נכון היה לכתוב "ראשת הממשלה הראשונה"? אבל זה היה
מבלבל, כי ניתן להבין מכך שהיא הייתה... ראש הממשלה הראשון.
כל כך מופרכת ההגדרה של "ראשת הממשלה", כל כך זרה לעברית,
כל כך כפויה על העברית...
ראש הממשלה הוא האיש העומד בראש הממשלה, או היא האישה העומדת בראש
הממשלה. בניגוד למנהיגה, מלכה, נשיאה, נביאה, מצביאה, שופטת, שרה, רבה, אלופה,
קצינה, מנהלת, סגנית וכו', שהם צורת הנקבה של אותם תפקידים, למילה ראש אין צורת
נקבה, ראש הוא זכר, כמו שרגל היא נקבה, גב הוא זכר ובטן היא נקבה. לכן, דליה איציק
הייתה יושבת ראש הכנסת, כי היא ישבה בראש הכנסת, ולא יושבת ראשת הכנסת.
גולדה מאיר הייתה ראש הממשלה הרביעית של ישראל. היא האישה הראשונה
בישראל (ובינתיים היחידה),שכיהנה כראש הממשלה. היא האישה השלישית בעולם שכיהנה
בתפקיד, והראשונה שנבחרה בזכות עצמה ולא בשל היותה בת לשושלת. היא הייתה ראש
הממשלה הגברת גולדה מאיר. היה זה אך טבעי שראש הממשלה אמרה, ראש הממשלה עשתה. היא
הייתה ראש הממשלה ולא "ראשת" הממשלה, כפי שבן גוריון היה ראש הממשלה ולא
ראש הממשל. מה, ממשלה היא בת, אז למה קוראים לבן ראש הממשלה?
ישראל גלילי היה יד ימינה של ראש הממשלה גולדה מאיר. אבל יד היא נקבה.
אולי היה צריך להגדיר אותו כ... מה צורת הזכר של יד? אולי יֶד? אולי... מרפק?
בעצם, למה לא ידה?
כל העניין הזה פשוט פאתטי; מרב מיכאליזציה של השפה.
אני מכבד מאוד את האקדמיה ללשון עברית, שעשתה ועושה גדולות ונצורות
להאדרת השפה העברית והנחלתה, להתאמתה לשינויי הזמן ומגלה יצירתיות בהענקת שמות
עבריים חדשים למילים לועזיות. חלק ניכר מהצעות האקדמיה נקלטות בשפה ומתאזרחות
בתוכה, וחלק אחר מתנדף ונשכח. אני מקווה מאוד שההמצאה המוזרה של "ראשה"
תשתייך לקטגוריה השניה, כי זאת ממש נפילה של האקדמיה.
* אם מחר יהיה ראש ממשלה צעיר, אפשר יהיה לקרוא לו ראשן.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
