הבלוג של אורי הייטנר

לזכרו של טל שלם.

לאורך פרקי הספר, ביטאתי במאמריי את האמביוולנטיות ביחסי לירמיהו ולנבואותיו. בין דבריו, היו אמירות בלתי נסבלות ובלתי נסלחות, ובראש ובראשונה הקריאה לאנשי ירושלים, ערב הקרב המכריע, לערוק מן המערכה ולהתמסר לאויב הצר על עירם, כדי להציל את נפשם. אין ולא יכולה להיות כל הצדקה לקריאה נואלת זו.

אולם בפרק זה, אני מזדהה בכל לבי עם המסר של ירמיהו. זהו מסר של צומוד – צומוד של היהודים באדמת ארץ ישראל. המסר הקורא לשארית הפליטה אחרי החורבן ואחרי רצח גדליהו בן אחיקם לדבוק באדמת הארץ ולא לרדת מצריימה, לא בשל פחד ולא מתוך שבי בקסם מצרים. מסר, על פיו למרות המצב הקשה, יש להישאר בארץ. אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת.

"אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס, וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ, כִּי נִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם". הוא גם מזהיר אותם מפני אשליות השווא באשר למחיר המילקי בגולה והיותה המקלט ליהודים: "וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה - שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָרָעָב אֲשֶׁר אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ - שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם". כמי שדוגל ברעיון הבלתי פופולרי, בלשון המעטה, של שלילת הגולה, אני מתחבר בהחלט למסר הזה.

****

בשנות התשעים, חייתי תחת חרב החורבן. חרב העקירה הונפה מעל ראשינו – תושבי הגולן, באיום מוחשי של חורבן מפעל חיינו, הרס בתינו, עקירת מטעינו, גירושנו מבתינו, נישולנו מאדמתנו והפיכתנו פליטים בארצנו.

לאורך השנים ניהלנו מאבק נחוש ודמוקרטי וסחפנו את רוב העם להתנגדות למהלך הזה, במאבק שהיטיבה למצות אותו הססמה "העם עם הגולן".

לאורך שנות המאבק הייתי בהנהגת ועד יישובי הגולן, ושירתתי כדובר הוועד. אחד מעקרונותינו במאבק ומעקרונותיי כדובר, היה לסרב להתייחס לכל שאלה של "מה יקרה אילו", "מה תעשו אם" – הן כדי לא לתת לגיטימציה להטלת הספק, והן כדי להימנע ממחלוקת בתוכנו, שעלולה לפגום באחדות שאפיינה את תושבי הגולן, מתוך ויכוח על ביצה שלא נולדה, ושכל מעייננו ומאמצנו הם לכך שלא תיוולד.

ובכל זאת, שעה שידו המונפת של הכורת נראתה מוחשית מאוד, קמה בתוכנו התארגנות שנקראה "קבוצת מטולה". הייתה זו התארגנות של קבוצה משמעותית ביותר מתוך הגולן, מתוך הנהגת הגולן, מבין מייסדי ההתיישבות בגולן, שהמסר שלה היה – אנחנו לא זזים מאדמתנו, מנחלתנו. אם המדינה תצא מדעתה ותחליט לנטוש אותנו, נצטער על כך, נבכה על כך, נמחה על כך, אבל אותנו זה לא יחייב. איננו יכולים לכפות על המדינה להישאר בגולן, אך המדינה אינה יכולה לכפות עלינו לעזוב את הגולן, אם היא בוחרת לנטוש.

למה "קבוצת מטולה"? איכרי מטולה, אמרו חברי הקבוצה, התיישבו על אדמתם תחת השלטון הטורקי, הם היו תחת שלטון צרפתי, הם היו תחת שלטון בריטי ולהבדיל אלף אלפי הבדלות – תחת ריבונות ישראל. שלטון בא והולך, אך הם דבקו באדמתם. כך גם אנחנו.

אני לא הצטרפתי לקבוצת מטולה. בראש ובראשונה, מתוך עמדתי העקרונית שאסור לנו לעסוק באפשרות שנפסיד במערכה, כיוון שעצם העיסוק הזה מחליש. גם אידיאולוגית היה לי קושי עם המסר. איני חי כאן סתם חיים של אדם פרטי. בנינו את ההתיישבות בגולן כדי לעצב את גבולותיה של מדינת ישראל, כדי להביא לגולן את מדינת ישראל, את ריבונות ישראל. אם המדינה אינה כאן, מה טעם להיות כאן תחת כיבוש זר?

לא השתתפתי בקבוצה, לא דגלתי בדרכה אבל הערכתי, אולי אפילו הערצתי, את האנשים הדבקים באדמתם ללא שיעור, ללא תנאי. מדובר היה בדמויות מופת, בטובי האנשים. הקים את הקבוצה אמיתי שלם ממבוא חמה, מראשוני המתיישבים בגולן ומהדמויות המרכזיות בגולן לאורך שנים, מנהיג היישוב השני בגולן, שעלה לגולן שבעה חודשים אחרי שחרורו; בנו של המשורר, המוסיקאי ואיש הרוח מתתיהו שלם, שאף נתן למבוא חמה את שמה. היום, שעות אחדות לפני כתיבת שורות אלו, ליווינו לדרכו האחרונה את בנו טל, בכור ילדי מבוא חמה, שנפטר אתמול במפתיע.

דמות נוספת הייתה מוישיק גרליק ז"ל מרמת מגשימים, ראש המועצה הראשון של הגולן, לשעבר מנהל חבל הגליל והגולן בחטיבה להתיישבות ואחד המנהיגים הבולטים של ההתיישבות בגולן, בתחומים המשקי והחברתי, לאורך שנים.

גם יהודה וציפקה הראל ממרום גולן היו שותפים לקבוצה. יהודה הוא אבי ההתיישבות בגולן, והמנהיג הבלתי מעורער של הגולן לאורך השנים. בימים אלה אני כותב את הביוגרפיה שלו.

אליהם הצטרפו עוד אנשים יקרים, תושבים מרכזיים בגולן.

ועד יישובי הגולן מעולם לא הצטרף למסר שלהם, אך גם לא התנכרנו אליהם ואפשרנו להם לבטא את דרכם, להיפגש עם ראשי המדינה כדי לתבוע את זכותם להישאר במקרה של נסיגה ואני חיברתי אליהם את התקשורת.

אבל היו גם מסרים אחרים, הפוכים.

"אם יעקרו אותי מביתי", אמרה לי פעם בייאושה אחת הפעילות המרכזיות במאבק, "לא יהיה לי מה לחפש יותר בארץ. אני אארוז את החפצים ואעזוב לניו-זילנד".

איני יודע עד כמה היא הייתה רצינית, ואם כך הייתה נוהגת אילו חלילה הגענו לשעת מבחן, אך עצם האמירה הזאת נראתה לי ככפירה בעיקר. ראיתי סתירה מוחלטת בין האמירה הזאת לבין הרעיון הציוני שעליו אנו נאבקים. הרי אנו נאבקים על המסר של שורשי קבע עמוקים באדמתנו, ואיך ניתן ללוות מסר כזה, עם דיבור על ירידה מן הארץ?

אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.

המאבק הסתיים בניצחוננו. הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

וטוב שלא נאלצנו לעמוד בפני הניסיון הנורא הזה.

* 929