* הם לא מהגרים – מדינת ישראל אינה מדינת הגירה. היא מדינת עליה. היא מדינתו של העם
היהודי ויהודי העולה אליה, הוא יהודי השב אל ביתו.
הביטוי העיקרי לכך הוא, כמובן, חוק השבות ומתן האזרחות האוטומטית
לעולים, ברגע שמימשו את זכותם להיות אזרחי מדינתם.
אולם הקליטה החברתית חשובה לא פחות. ותפקידה של המשטרה משמעותי ביותר
בקליטה הזאת.
היהודים יוצאי אתיופיה כבר אינם עולים. למעלה מ-25 שנים עברו מאז מבצע
"שלמה". למעלה משלושים שנה חלפו מאז מבצע "משה". אך
מפכ"ל המשטרה רואה בהם "מהגרים". טוב שלא כינה אותם מסתננים.
כאזרח מדינת ישראל התביישתי לשמע דבריו של המפכ"ל. תגובתו, שלא
התכוון לפגוע, מעידה על חוסר מודעות עצמית. אני בטוח שהוא לא התכוון לפגוע, אולם
בדבריו הוא חשף תמונת עולם מעוותת, הסותרת את מהותה של המשטרה במדינה יהודית
דמוקרטית. והוא פגע, אף שלא התכוון.
דבריו המבישים, מצטרפים ללא מעט סימנים המעוררים ספק באשר לכשירותו
לתפקיד. יתכן שהוא קצין שב"כ מעולה, אולי אפילו האדם המתאים ביותר לראשות
השב"כ, אך ספק רב אם הוא מתאים לעמוד בראש ארגון חברתי קהילתי, כמו משטרת
ישראל.
* חוש הריח של סמוטריץ' - לא הופתעתי מכך שח"כ סמוטריץ קפץ בראש לתמוך בדברי
המפכ"ל. יש לו חוש ריח מפותח, הגורם לו להידבק לכל מה שמדיף ריח של גזענות.
* וידוא הריגה – יש משהו יפה ומכובד במנהג של "אחרי מות קדושים אמור", עד
גבול מסוים. אין לשקר. אין להלביש על אדם תכונות שלא היו לו. ניתן ורצוי להזכיר
שלא היה מושלם, ואפשר גם לציין את חולשותיו. אולם מן הראוי, בעיקר בשעות הקשות
שאחרי המוות, להתמקד בצדדיו החיוביים של המנוח, בתרומתו, בתכונותיו הטובות.
בדמותו של פואד בן אליעזר יש צדדים בעייתיים ביותר, אך הייתה לו גם
תרומה גדולה למדינת ישראל. נכון להזכיר גם את הצדדים השליליים, אך ראוי להדגיש
בשעות אלו בעיקר את תרומתו.
מופע האימים של יוסי ביילין בערוץ הראשון, עוד בטרם התקררה גופתו של
פואד, היה מכוער ומזעזע. הוא לא הכין את מראיינו ההמום למופע, ואם הבנתי נכון בין
השורות, הוא יזם את הזמנתו לאולפן "מבט" כדי לספוד לפואד. הוא פתח ואמר
שהוא לא בא לכאן כדי להצטרף ל"אחרי מות קדושים אמור" ופתח במסע קיטרוג
משתלח, קשה, חריף, חסר מעצורים, רווי שנאה. היה זה מופע מביש.
* העבריין הנמלט מהלוויית אביו - העבריין הנמלט אופיר בן אליעזר אינו מכבד את זכר אביו ובחר לא
ללוות אותו לדרכו האחרונה, כי הוא פוחד מחקירת משטרה. כנראה שהוא יודע היטב למה
הוא מפחד מהחקירה ומעדיף לשבש אותה באמצעות הימלטות מהארץ. כנראה שנחישותו לשבש את
החקירה חזקה יותר מהרצון להיפרד מאביו. ובעזות מצח הוא מאשים את גורמי החוק במות
אביו.
* חרם פיפיות - "בריסל איירלנס" ביטלו את החלטתם להחרים את חלווה
"אחווה" המיוצרת באזור התעשיה ברקן. מה קרה? המוצר והמפעל הפסיקו להיות
מיוצרים בשטח "קבוש"? או שמא בעלי החברה שינו את עמדתם הפוליטית?
לא ולא. החרם לא נבע מעמדה פוליטית, אלא מכניעה ללחץ מסחרי של אויבי
ישראל. ביטול ההחלטה נבע מכניעה ללחץ נגדי וההודעה של יהודים וישראלים רבים
שיחרימו את החברה.
זאת הדרך להילחם בחרם – חרם נגדי.
* נתניהו במדי SS – הסמל
להסתה שהובילה לרצח רבין הוא הפצת תמונתו במדי SS. כאילו לא למדנו דבר,
התופעה הזאת חוזרת ובגדול, ובאמצעי הטכנולוגיה והמדיה של ימינו, תפוצתה גדולה לאין
ערוך ולכן השפעתה מסוכנת הרבה יותר.
הפוסט של תחקירנית ערוץ 10 רות אלבז, המשווה בין נתניהו להיטלר, הוא
שילוב של הסתה בוטה והכחשת השואה. השילוב הזה הוא טרנד במחוזותינו. הטרנד הזה הוא
תופעה ממארת.
מן הראוי שהחברה הישראלית תתעלה מעל המחלוקות בתוכה ותתאחד למיגור
התופעה החולה הזאת.
* שתיקת הטרוריסטים - "ידיעות אחרונות" חשף מחנה אימונים של כנופיות
להב"ה, קו-קלוקס-קלאן הישראלי. בין השאר לומדים חיילי הכנופיות איך לשבש
חקירות, לעמוד בלחצים ולהמשיך לשתוק בחקירה. והחוליגנים הללו מצליחים בכך היטב,
כפי שנוכחנו בחקירות רוצחי משפחת דוואבשה וחבר מרעיהם.
* פסטיבל שלום חנוך - 1 בספטמבר אינו רק יום פתיחת שנת הלימודים תשעז, אלא גם יום הולדתו
ה-70 של גדול הרוקרים בתולדות המוסיקה הישראלית, שלום חנוך. כבר בשבוע שעבר הקדימו
העיתונים לפצוח בפסטיבל חגיגי, עטור כתבות ענק על שלום וסביר להניח שבימים הקרובים
מגמה זו תגבר. האירועים יגיעו לשיאם במופע האיחוד של להקת "תמוז" ב-15
בספטמבר.
זה משמח מאוד. בדרך כלל, פסטיבלים כאלה נהוגים אחרי מותם של אמנים,
כפי שנוכחנו רק לאחרונה, עם מותו של נחום היימן. גם אחרי מות הדבר חשוב ויפה,
כיוון שגדולתו של אמן היא שיצירתו ממשיכה לחיות גם אחריו. הבעיה היא, שהוא עצמו
אינו זוכה ליהנות מן החגיגה. שלום חנוך זכה וכולנו התברכנו.
* ביד הלשון
כאוות נפשך – פרשת השבוע היא פרשת "ראה". בפרשה זו מופיע צירוף המילים
"כאוות נפשך". אם לדייק, בפרשה הוא מופיע ללא כ"ף הדמיון, כלומר לא
"כאוות נפשך", אלא "אוות נפשך". "כאוות נפשך" היא
הצורה המקובלת בעברית העכשווית.
הנה המקור: "רַק
בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח, וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
(דברים יב, טו) ... אֹכְלָה
בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל
בָּשָׂר" (דברים יב, כ).
איווה פירושו ביקש, רצה, השתוקק. מכאן – "מאוויים" =
רצונות, משאלות. וגם – תאווה = תשוקה.
אוות נפשך = הנפש שלך משתוקקת.
כאוות נפשך = כפי שהנפש שלך משתוקקת. ככל שאתה רוצה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
