בהמשך לפרק הקודם, גם פרק זה מוקדש
לנבואת ירמיהו לגויים, ובמקרה הזה לפלישתים. הרקע הוא אותו רקע – מלחמת העולם בין
שתי מעצמות העל: מצרים ובבל. גם כאן, ירמיהו מנבא את ניצחונה המוחץ של בבל. הפעם,
בהקשר הפלישתי - כיבושה של פלשת בידי בבל.
קולמוסי פרשנים רבים נשברו סביב דילמה
היסטורית בהבנת הפרק. מדוע נבואה העוסקת בכיבוש פלשת בידי בבל, מוכתרת כנבואה
שנמסרה לפלישתים ערב כיבוש עזה בידי מצרים? לעומת הטענה שנפלה כאן טעות, אני מבכר
את הטענה שהכוונה היא להבליט ולהעצים את כושר הראיה לרחוק של הנביא, שבשיא הצלחתה
של מצרים הוא היטיב לקרוא את המציאות ולתאר את תבוסתה לבבל.
בלשונו הפיוטית, מתאר הנביא את אסונם
הכבד של הפלישתים המובסים. פסוק אחד מצמרר במיוחד. "מִקּוֹל שַׁעֲטַת פַּרְסוֹת
אַבִּירָיו, מֵרַעַשׁ לְרִכְבּוֹ הֲמוֹן גַּלְגִּלָּיו, לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים,
מֵרִפְיוֹן יָדָיִם".
הוא מתאר את הדילמה ההישרדותית והמוסרית של המובסים במנוסתם. שעטת
פרסות צבאו החזק של האויב מעורר היסטריה המונית. הפלישתים מבינים שהצבא הזה אינו
כפוף לאמנת ז'נבה. הוא בא כדי לזרוע מוות בארץ הכבושה. רצונם לשרוד מותנה ביכולתם
למהר ולברוח.
הבריחה היא ברגל. אין כאן אפילו דילמה של "מה תציל מביתך בשעת
שריפה". לא תציל כלום, פשוט תיקח את הילדים ותנוס אתם על נפשך. וכאן מגיע
התיאור המצמרר. במנוסה הזאת, לעתים נאלץ אב להפקיר את בנו.
איך אפשר? הרי האינסטינקט ההורי הוא קודם כל להגן על הילדים. ברעידת
האדמה באיטליה הועלתה על נס הילדה ג'וליה שגוננה על אחותה הקטנה ומתה. אנו מכירים
סיפורים רבים על הורים ששכבו על ילדיהם בעת טבח או פיגוע, והקריבו את חייהם כדי להציל
את חיי ילדיהם.
ובכל זאת, רצוי להימנע מלשפוט הורים שנהגו אחרת, כיוון שיתכן שהם
הבינו שאם יתעכבו, מותם ומות ילדיהם בטוח, ועדיף להציל את נפשם. ניתן לתהות איך
ניתן לחיות אח"כ עם ייסורי המצפון הללו. מצד שני, יתכן שזו הדרך היחידה של
בחירה בחיים. אנו מכירים סיפורים מזמן השואה על מקרים של חניקת התינוק הבוכה,
שעלול להסגיר בבכיו את המשפחה כולה או אפילו כמה משפחות שהיו במחבוא. האם אנו
יכולים לשפוט את מי שנהגו כך?
בסיפור השואה המשפחתי שלי, יש מקרה של נטישת הסבתא לאחר ימים רבים של
מנוסה ולקיחתה על הגב. זה נורא. זה מצמרר. אבל, האם אנו יכולים לשפוט? וכאשר מדובר
בילדים, הדילמה גדולה שבעתיים.
* 929