הבלוג של אורי הייטנר

הנביא ירמיהו ממשיך לשאת את נבואות הזעם על העמים השכנים לישראל – הפעם נבואותיו הן על בני עמון, אדום, דמשק, קדר, ממלכות חצור ועילם.

בדבריו על אדום, נאמר: "שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע תֹּפְשִׂי מְרוֹם גִּבְעָה, כִּי תַגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ, מִשָּׁם אוֹרִידְךָ, נְאֻם יְהוָה... הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יַעֲלֶה וְיִדְאֶה, וְיִפְרֹשׂ כְּנָפָיו עַל בָּצְרָה, וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי אֱדוֹם, בַּיּוֹם הַהוּא, כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה".  

דברים אלה מחזירים אותנו לפרק הקודם, פרק מח, ובו הנבואה על מואב. גם שם נאמרים דברים דומים: "כִּי כֹה אָמַר יְהוָה: הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יִדְאֶה, וּפָרַשׂ כְּנָפָיו אֶל מוֹאָב. נִלְכְּדָה הַקְּרִיּוֹת וְהַמְּצָדוֹת נִתְפָּשָׂה, וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה".

הנופים במואב ואדום דומים, וסביר להניח שהשימוש באותם דימויים לתיאור המלחמה בארצות אלו אינו מקרי. באדום מדובר על מי שנאחזו במְרוֹם גִּבְעָה בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, כלומר באיזו מצודה או מספר מצודות במצוקי ההרים. ובמואב מדובר על הַקְּרִיּוֹת וְהַמְּצָדוֹת שנלכדו ונתפסו. באותן מצודות / מצדות, נאחזו לוחמים עזי נפש, גִּבּוֹרֵי אֱדוֹם וגִּבּוֹרֵי מוֹאָב. הנביא מנבא להם תבוסה.

כשהנביא מנסה להמיס את לב העמים, הוא לועג לביצורים הללו, הוא מבטיח את כישלונם בבכי מר, אך ניתן להבין מתיאורו את עוצמתם, את ממדי התופעה. כך בפרק הקודם, המתייחס למואב: "וְעַל קְרִיּוֹת וְעַל-בָּצְרָה וְעַל כָּל עָרֵי אֶרֶץ מוֹאָב הָרְחֹקוֹת וְהַקְּרֹבוֹת. נִגְדְּעָה קֶרֶן מוֹאָב, וּזְרֹעוֹ נִשְׁבָּרָה, נְאֻם יְהוָה... עִזְבוּ עָרִים וְשִׁכְנוּ בַּסֶּלַע יֹשְׁבֵי מוֹאָב, וִהְיוּ כְיוֹנָה תְּקַנֵּן בְּעֶבְרֵי פִי פָחַת. שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב גֵּאֶה מְאֹד, גָּבְהוֹ וּגְאוֹנוֹ וְגַאֲוָתוֹ וְרֻם לִבּוֹ".

ערי המבצר סלע ופטרה, יכולים להמחיש את העוצמה עליה רומז הנביא.

ערים אלו שמשו השראה ומודל לחיקוי, מאות שנים אחרי נבואת ירמיהו, למבצרי המדבר היהודיים בימי בית שני ובימי המרד ברומאים: מצדה, הרודיון, מכוור, מבצרי יריחו וסרטבא (אלכסנדריון). המבצרים הללו הוקמו בראש ובראשונה כמבצרי מילוט לשעת צרה, וכאלה היו, כנראה, גם המצודות במואב ואדום. לא בכדי, מי שהקים אותן הוא הורדוס האדומי, שהושפע מהתרבות האדומית.

מדובר בהתבצרות על גוש סלע שנבדל מסביבתו וכך הוא מהווה מבצר טבעי. כזו היא גם גמלא שבגולן, אף שהיא שונה מן האתרים שציינתי, בכך שלא הייתה מבצר צבאי, לבטח לא מבצר מילוט, אלא עיר אזרחית חיה ותוססת במשך 200 שנה. אך גם היא הוקמה, כנראה מטעמי ביטחון, על גוש סלע מסוג זה.

במצוקים הללו נאחזו, לאורך אלפי שנים, לוחמים, מורדים, כתות מתבודדים, תמהונים, פליטים ונידחים. הם הסתתרו והתבודדו בסלעי המדבר במואב ואדום, וגם בצוקי מדבר יהודה.

כנראה שבשעת צרה, היו נעזבות הערים במואב ובאדום ומי שיכול נמלט אל מבצר הסלע. שיטת המילוט אל מבצרי הסלע הנידחים המבודדים בהרי מואב ואדום הגבוהים, נסכה חוסן, ביטחון וגאווה בעמי מואב ואדום. הם האמינו שאותם מבצרים הם בלתי מנוצחים; הם מבטיחים להם ביטחון, ומעניקים להם מעין חסינות מפני תבוסה.

הנביא מבהיר להם, שזה לא יעזור להם. הוא מדמה את המתבצרים כיונה המקננת בְּעֶבְרֵי פִי פָחַת. מי היא היונה, מול צבא בבל האדיר והעצום, שאותם מדמה הנביא לנשר הדואה מעל קיני המילוט של מבצרי הסלע, ולוכד את המסתתרים בו.

ואכן, אותם מבצרים שכנראה שרתו נאמנה ובהצלחה במשך אלפי שנים את המתבצרים בהם במלחמות המקומיות, לא עמדו בפני כוחות הענק של מעצמות העל – בבל, ולימים רומי. מבחינת המעצמה הבבלית, כיבוש המבצרים הללו הינו הישג אדיר, בדיוק כפי שהרומאים התפארו בכיבוש גמלא ומצדה וראו בכך הישג אדיר.  

מצדה נפלה, גמלא נפלה, ירושלים נפלה פעם אחת ופעם שניה, אך להבדיל מעמי אדום ומואב וכל עמי העת העתיקה, העם היהודי שרד, בזכות התנ"ך, בזכות הספר, אך גם בזכות מורשת הסיף והגבורה, שקיננו בלבו אלפיים שנה עד שהגיע יומם לנבוע כמעיין המתגבר במהפכה הציונית.

שנית מצדה לא תיפול!

* 929