* לא בתחום האפור - בניסיון לבצע פיגוע דריסה בשועפט ביום שני לפנות בוקר, ירו שוטרי
מג"ב במחבלים, חיסלו אחד מהם ופצעו את חברו. רוב המחבלים במתקפת הטרור נורו
ונהרגו. הורגיהם – חיילים, שוטרים ואזרחים זכו לשבחים רבים ולהערכה והוקרה על
מעשיהם. גם במקרים אפורים, שבהם הייתה מחלוקת אם נכון היה לירות או לא, כמו במקרה
של המחבלות הנערות עם המספרים או של שוטר שירה לעבר מחבל מנוטרל שניות אחדות לאחר
הנטרול, אך עדיין בסערת הקרב, היורים קבלו גיבוי מלא.
אין שחר לטענה כאילו בעקבות פרשת אזריה חיילים מפחדים לירות, כיוון
שאין חייל שאינו יודע שירי כמו במקרה של אזריה אסור. אם להשוות את הירי הזה
לאירועים אחרים במתקפת הטרור, ההשוואה היא לניסיונות הלינץ' שנעשו במספר מקרים
למחבלים, אחרי שנוטרלו ונתפסו.
את פקודות הירי תמיד נכון לבחון ואם יש צורך לחדד אותם יותר – יש לחדד
אותם יותר. תמיד נכון לבחון אם הפקודות אינן מחמירות מידי ולא מסכנות את החיילים,
ואם יש צורך להתיר במידה מסוימת את הרצועה – ראוי לעשות כן. אולם בכל מקרה, אין
קשר בין הסוגיות הללו לירי של אזריה, שעל פי כל אמת מידה מבצעית ומוסרית, אינו
נמצא בתחום האפור.
ואם יש איזה חייל שמפחד לירות, זה רק בשל שטיפת המוח וההסתה נגד
צה"ל של תומכי אזריה.
* הגיבורים – שלושה לוחמי צה"ל – סמ"ר ינאי ויסמן ז"ל, סמלת ליחי
מלכה וסמל מתן שמיר, עוטרו בצל"שים, בטקס שנערך ביום ג' בגבעת התחמושת, על
אומץ, נחישות, חתירה למגע ודבקות במשימה, שגילו בפיגועים במתקפת הטרור השנה.
במלחמות, מספרם של הקצינים בקרב מקבלי הצל"שים והעיטורים גבוה
מאוד, ולא בכדי – הידיעה של המפקדים שחייליהם מתבוננים בהם ומצפים לדוגמה אישית,
מעניקה להם מכפיל אומץ וגבורה. אביגדור קהלני, בעל עיטור הגבורה ועיטור המופת,
הגדיר זאת במילים: "מה שנותן לך
את אומץ הלב זה הדקירות בגב של מבטי החיילים. אתה לא יכול שלא להיות אמיץ, כאשר כולם
מסתכלים עליך".
לא בכדי, במתקפת הטרור הנוכחית,
הצל"שניקים הם לוחמים מן השורה. אופי העימות, טרור היחידים, הוא מתקפות של
מחבלים על אזרחים וחיילים, כאשר את המענה הראוי נותן מי שנמצא בשטח – בנשק שבידו,
ואם אין לו נשק, במקל, בסרגל, מה שבא ליד, אפילו בגיטרה ובעגלת סוּפֶּר.
בניגוד להסתה נגד צה"ל, "צבא של קוקסינלים",
"הקרן להחרבת ישראל השתלטה על הצבא כדי שיירקב מבפנים", "הפיקוד
גורם לחיילים לפחד לירות" ושאר דברי בלע, הענקת הצל"שים מוכיחה את
ההיפך. צה"ל מחנך את לוחמיו לאומץ, לגבורה, ליוזמה, לנחישות, לחתירה למגע וכן
– להסתער על האויב ולירות בו על מנת להרוג. אלה הלוחמים האמתיים – המגלים גבורה
אמתית, בירי במחבלים חיים בשעת הקרב, להבדיל ממי שיורה בראשו של מחבל גוסס זמן רב
אחרי שנוטרל.
* שואה תחבורתית - הפקקים ביום ראשון בבוקר הזכירו לי תהליכים
בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה. ... אופס... שם הרכבות דווקא עבדו.
איזו היסטריה מעושה. צונאמי בכפית.
* ביד הלשון
גדות – בשבועות האחרונים ביקרנו בבית המכס העליון, ירדנו לבית המכס התחתון,
חצינו את גשר בנות יעקב, והיום נמשיך במסענו, בגדתו המערבית של הירדן, לקיבוץ
גדות.
קיבוץ גדות עלה לקרקע ב-4 בדצמבר 1949, 4.5 חודשים בלבד לאחר חתימת הסכם
שביתת הנשק עם סוריה, בתום מלחמת השחרור. שמו של הקיבוץ היה הגוברים, והוא התיישב
על חורבות המושבה משמר הירדן שנפלה בתש"ח.
האזור בו הוקם הקיבוץ היה שטח מפורז, אסור היה לישראל להכניס אליו כוחות
צבא, ולמעשה המיקום שלו היה על פי שיקול של הקמת מוצב צבאי – כדי לשלוט על מעברי
הירדן ועל גשר בנות יעקב.
על שמו הקבוע של היישוב, גדות, המבטא את מיקומו על גדת הירדן, הוחלט
באסיפת חברי הגוברים ב-11.6.55. ואלו היו תוצאות ההצבעה באסיפת החברים: 65 בעד
גדות, 25 בעד גדות הירדן, 3 בעד עין יעקב, 13 בעד השארת השם הישן – הגוברים.
במשך כל השנים, מהקמתו ועד מלחמת ששת הימים, היה קיבוץ גדות יעד
להפגזות והתקפות סוריות. פעמיים אף פונו ילדי היישוב לגינוסר ולחֻקוק, עד שהקיבוץ
החליט לא לחזור על כך עוד. ב-1957, בתוך חצי שנה, בשלושה אירועים שונים, נהרגו
שלושה מחברי הקיבוץ הצעיר והקטן.
על המצב הקיומי של חברי הקיבוץ, ניתן ללמוד ממקרא הקטע הבא, מתוך כתבה
של יעקב אביאל ב"מעריב" 28.6.57, לאחר מתקפה סורית על גדות, שבה נהרגה
החברה רעיה גולדשמידט. "הילדים לא זעקו":
"קליעי הסורים שטפו כסילונים את חצר המשק, את הרחבה שליד חדר
האוכל וכל שטח פתוח אחר שבין צריפי המשק ומבניו, אולם רמי, אורי ותמי ואתם כל יתר
25 התינוקות של קיבוץ גדות לא נתפסו לשום בהלה צעקנית ובכיינית. כי כבר רגילים הם
בכך. לא פחות מהוריהם החיים זה כשבע שנים 'תחת אפם' של המוצבים הסוריים שבמעלה
הגבעה אשר ממול, נתונים לתצפיתם המתמדת של צלפיהם, ו'מושחלים', כל אימת שמתחשק להם
להללו, על להבי רוביהם ומקלעיהם. יתרה מזו, ספק אם תינוקות רכים אלה מסוגלים אף
לדמיין לנפשם אורח חיים אחר מההווי הזה משובץ היריות, המוקשים, ההתקפות והריצות
למקלטים, בו הם נולדו. למדו לבטא 'אבא', 'אמא', ופסעו את פסיעותיהם ההססניות
הראשונות. על כן, לא התקשו לשמור על קור רוחם, ורק לפפו ביותר עוז את ידי הוריהם,
הניחו להם בשקט להובילם את מאחורי מחסות בטוחים וישבו שם בשקט, בזמן שהוריהם
התארגנו להגנה על יישובם ובלמו את שטף האש הסורית. ומשפסקה, לאחר שעה, האש, והחיים
במשק חזרו למסלולם הרגיל, שבו הם ויצאו בשקט ממחסותיהם, נערו את האבק מעל מכנסיהם
וחולצותיהם, ורק שאלו בשקט את הוריהם: 'זה כבר נגמר, אבא? זה כבר נגמר, אמא?'
"
ב-7 באפריל 1967, פחות מחודשיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, ספג
הקיבוץ הפגזה כבדה של 680 פגזים בעשרים דקות, בטיווח מדויק אל בתי הקיבוץ. כמעט כל
בית בקיבוץ נפגע ובתים רבים חרבו. כעבור חודשיים, במלחמה, שוב ספג הקיבוץ הפגזה
כבדה.
פגז אחרון התפוצץ ושתק
עטפה הדממה את העמק
ילדה בגדות יצאה ממקלט
ואין בתים עוד במשק.
... הביטי למעלה בתי אל ההר
ההר שהיה כמפלצת
עוד יש חיילים, ילדתי, על ההר
אך הם מאיימים על דמשק.
הביטי למעלה בתי לגולן
שם יש חיילים אף להבא,
דגלם בצבעים של כחול ולבן
בוכה וצוחק שם גם אבא.
לא בכדי מתוך קיבוץ גדות החלה, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, היוזמה
להקמת התיישבות ישראלית על הגולן.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
