הבלוג של אורי הייטנר

פרק נא הוא הפרק לפני האחרון בספר ירמיהו, אך סיומו הוא סיום נבואת ירמיהו. הפרק הבא יהיה פרק של תיאור היסטורי.

פרקי הנבואה האחרונים בספר ירמיהו, פרקים נ ונא, שונים במהותם מרוח הספר כולו. בעוד לאורך הספר מנבא ירמיהו את עוצמתה הגדולה של בבל, שתגבר על כל ארצות קדם ובראשן מעצמת העל מצרים, ובעיקר – תחריב את ממלכת יהודה באכזריות קשה, ותעשה זאת בשליחותו של אלוהים, בפרקים אלה הוא מתאר את חורבנה של בבל. במאמרי על פרק נ עמדתי על הבעייתיות, של נקמת האלוהים בבבל על כך שביצעה בדייקנות את המשימה שהוא הטיל עליה.

כאן אנסה להבין את הבחירה לסיים את ספר ירמיהו בנבואת החורבן לבבל.

ניתן להבין את הנבואה הזאת, כתגובה מאוחרת של הנביא על החורבן והגלות ועל הזוועות שביצעו הבבלים ביהודה וביהודים. אולם מסתבר שלא כך הדבר.

לקראת סוף הפרק, הפרק השני של נבואת החורבן והנקמה שמנבא ירמיהו על בבל, מתוארכת הנבואה, ומתברר שהיא הייתה בשנה הרביעית למלכות צדקיהו, כלומר שנים אחדות לפני המרד והחורבן.

כלומר, הנבואה לא ניתנה בעקבות אימי החורבן, אלא קדמה לו. הנבואה הזאת הייתה בעיצומה של התקופה שבה ירמיהו תיאר את עלייתה של בבל, את ניצחונה הצפוי; בעצם הימים שבהם הוא קרא ליהודה להתמסר לשלטון הבבלי ולהיכנע לו.

יתר על כן, על פי המסופר בפרק, מדובר עוד על הימים שקדמו להחלטת צדקיהו למרוד בבבל. צדקיהו שלח משלחת דיפלומטית אל נבוכדנצר, שמן הסתם הייתה משלחת שלום; ובסיטואציה של שאיפת בבל לכבוש את המרחב כולו, פירוש הדבר משלחת כניעה. כלומר, משלחת ברוח דברי הנביא.

ודווקא באמצעות המשלחת הזאת, בתקופה מוקדמת כל כך, מטיל הנביא משימה על אחד מחברי המשלחת, שְׂרָיָה בֶן-נֵרִיָּה, אחיו של ברוך בן נריה, סופרו - מקורבו ותלמידו המובהק של הנביא. המשימה היא בלתי נתפסת כמעט – לקרוא באוזני הבבלים את נבואת החורבן.

ננסה לדמיין את הסיטואציה. ירמיהו הולך בכל רחבי הארץ כדי לבשר את בשורת ניצחונה הצפוי של בבל. הוא מטיף לכניעה לבבלים, ומזהיר שאם לא נכנע – יהודה תחרב והעם היהודי יגלה. והנה, כאשר המלך פועל על פי הטפתו, שולח משלחת כניעה לבבל, מתערב הנביא ומכשיל את השליחות, כאשר הוא שולח בידי אחד מחברי המשלחת נבואת חורבן לבבל!

לאורך כל הספר דמותו של ירמיהו מורכבת מאוד, קשה לפיענוח, והסיפור הפנטסטי הזה מוסיף למורכבותה, הייתי אומר אף למסתוריותה – נדבך נוסף.

אפשר לראות את הנבואה המוקדמת כל כך על חורבן בבל לאחר ניצחונותיה, ועל הנקם בה על החורבן עוד טרם החורבן, זרקור על גדולתו הנבואית של ירמיהו, על יכולתו להבין ולתאר את הצפוי להתרחש מהלכים רבים קדימה, על כל המהפכים הצפויים בעלילה.

מצד שני, יש ביכולת הזה מסר של דטרמיניזם – היסטוריה ידועה מראש, שאין לאדם אפשרות להשפיע עליה; מסר המנוגד לתפיסה המקובלת ביהדות.

אני רואה משמעות רבה לבחירה להציב את הנבואה הזאת, אף שהיא מתוארכת לתקופה מוקדמת, בסוף הספר. יש כאן מסר לקורא: אם הבנת לאורך קריאת הספר שירמיהו הוא פרו בבלי, ושקריאתו לכניעה לבבל נובעת מן האוריינטציה הזאת, אינך אלא טועה. נהפוך הוא – אין אנטי בבלי גדול יותר מירמיהו, והאנטי בבליות הזאת קדמה לחורבן. עליך, הקורא, להבין – קריאתו של הנביא לכניעה לא נבעה מאהדה לבבלים, אלא מן ההבנה שזה הדבר הנכון בראיה פטריוטית יהודית.

וגם אם קשה לי לקבל את תפיסתו של ירמיהו – על פיה הריבונות היהודית היא מותנית, ובוודאי את קריאתו הנואלת, ערב הקרב, ללוחמים היהודיים לערוק ולברוח אל האויב כדי להציל את נפשם; יש משהו במסר הזה, בסיום הפרק, שמעדן את הצדדים השליליים בעיניי, של ירמיהו. 

* 929