הבלוג של אורי הייטנר

נבואותיו של ירמיהו הסתיימו בפרקים נ ונא. היו אלו נבואות חורבן של בבל; אותה בבל שלאורך הספר הוא תיאר את עלייתה, קרא להיכנע לה והציג את חורבן יהודה וירושלים בידיה כביצוע שליחות ה'.

במאמרי על פרק נא ניסיתי להסביר את הדבר בדרכי. אפשרות נוספת, שאף עלתה בתגובה למאמר, היא שמדובר בניסיון מאוחר, מגושם, של עורכי הספר לשוות לו האפי אנד – הנה, הספר מסתיים בנבואה על שיבת ציון של גולי יהודה וישראל כאחד ועל נקם בבבל, האויב שהחריב את ירושלים.

ההסבר הגיוני ומעניין, אך בעייתי. הוא בעייתי, כיוון שהפרק הבא, האחרון באמת, פרק נב, הוא היפוכו המוחלט של האפי אנד – פרק המתאר את החורבן, הביזה של אוצרות המקדש והגלות. משמע, שמגמת עורכי הספר היא דווקא הצגת החורבן, התגשמות נבואות הזעם של ירמיהו. דווקא בספר ירמיהו, שאינו ספר של כרוניקה היסטורית אלא של נבואות, מופיע סיפור החורבן המפורט ביותר – מפורט יותר מאשר בספר מלכים ב' ובדברי הימים.

מן הכתוב בפרק זה, אתמקד בפסוקים הבאים: "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים, עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל בִּירוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית הַגָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ".

"בַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ", פירוש הדבר עשרה באב. בעשרה באב חרבה ירושלים ונשרף בית המקדש. משמעות הדברים, היא שמדי שנה בשנה אנו צמים ומתענים בטעות, ביום הלא נכון. אנו צמים במועד שבו בית המקדש עמד על תלו, ואוכלים ומפסיקים את סממני האבלות ביום החורבן.

המשנה מפרטת את האסונות שפקדו את עם ישראל בתשעה באב: "חמשה דברים אירעו את אבותינו... בתשעה באב: ... נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר".

הגזירה לא להיכנס לארץ היא בעקבות חטא המרגלים. חרב הבית בראשונה ובשנייה, הכוונה לחורבן בית ראשון וחורבן בית שני.  

על פי האמור במשנה, בית המקדש חרב בתשעה באב, בניגוד לתיארוך בספר ירמיהו - היום שלמחרת. שמא יש הבדל בין חורבן בית המקדש לבין שריפתו? הרי בפרק נאמר על אירוע העשרה באב: "וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית יְהוָה", כלומר יתכן שהבית חרב כבר בתשעה באב, אך בעשרה - שרידיו הוצתו. ובכן, בתוספתא נאמר בפירוש, על תשעה באב: "יום שנשרף בו בית המקדש", להבדיל מן הכתוב בירמיהו.

מסתבר שגרסת התיארוך בספר ירמיהו שונה מהגרסה שנקבעה במסורת, לא רק לגבי חורבן הבית, אלא גם לגבי הבקעת העיר. על הבקעת העיר מתקיים צום יז בתמוז. בירמיהו לט, תאריך ההבקעה אחר: "בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ, בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי, בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, הָבְקְעָה הָעִיר". השנה היא השנה ה-11 למלכות צדקיהו. החודש הוא חודש תמוז, החודש הרביעי למניין הנפתח בניסן. אולם החומות לא הובקעו בי"ז בתמוז, כי אם בט' בתמוז. וזה התאריך המופיע גם בפרק שלנו, וביתר פירוט: "וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר, וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ.  וַתִּבָּקַע הָעִיר, וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִבְרְחוּ, וַיֵּצְאוּ מֵהָעִיר לַיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם, אֲשֶׁר עַל גַּן הַמֶּלֶךְ, וְכַשְׂדִּים עַל הָעִיר סָבִיב, וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה".

אז מתי חרב בית המקדש? בתשעה באב או בעשרה בו? הבה נפתח את ספר מלכים ב, שם בוודאי נמצא תשובה. "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים, עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ. וְאֶת חוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים, אֲשֶׁר רַב טַבָּחִים. וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר, וְאֶת הַנֹּפְלִים, אֲשֶׁר נָפְלוּ עַל הַמֶּלֶךְ בָּבֶל וְאֵת יֶתֶר הֶהָמוֹן הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים". ובכן, במלכים ב מופיעה גרסה שלישית "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ". כלומר, בשתי הגרסאות התנ"כיות, מופיעים שני תאריכים שונים, ושניהם אינם תשעה באב!

אם כן, איך הגענו לתשעה באב, המופיע במשנה ונקבע לדורות כיום הזיכרון לחורבן? דומני שההסבר לכך טמון בריבוי חמשת האסונות שפקדו את ישראל במועד זה, כפי שבאותו טקסט מתוארים חמישה אסונות שפקדו את ישראל בי"ז בתמוז. כלומר, מדובר בתאריך סמלי, לא תאריך היסטורי, המצוי פחות או יותר בין שני המועדים השונים במלכים ובירמיהו, שאליו נוקזו אסונות רבים, כדי שיהווה יום מהותי ומשמעותי של זיכרון ואבל, יום של תענית ואבלות.

וגם יום של תקווה, ככתוב בזכריה: "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים. וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ!"

* 929