הבלוג של אורי הייטנר

בשנת 1994, בימים הקשים שבהם נאבקנו על קיומו של מפעל חיינו – מפעל ההתיישבות היהודית בגולן, מאבק שראינו בו מאבק על קיום הבית הלאומי כולו, התגייסה לעזרתנו חבורה איכותית, מיוחדת במינה. בראשה עמד חתן פרס ישראל, המשורר הדגול, הסופר והעיתונאי חיים גורי. לצדו, שלושה אלופים במילואים: יצחק חקה חופי, מי שהיה אלוף פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, ראש המוסד ויו"ר חברת החשמל; צביקה זמיר, מי שהיה אלוף פיקוד הדרום, ראש המוסד במלחמת יום הכיפורים ומנכ"ל בתי הזיקוק; עמוס חורב, מפקד חיל החימוש, אחד ממובילי הפיתוח הביטחוני, עוזר ס' הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים ונשיא הטכניון.

המשותף לארבעתם היה היותם ממפקדי הפלמ"ח. ארבעתם היו מקורבים מאוד ליצחק רבין, מפקדם, שבו האמינו ואחריו הלכו באש ובמים לאורך שנים. אולם כאשר רבין ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, ורבים רבים התקרנפו ועשו יחד עמו את סיבוב הפרסה, הארבעה התייצבו כאומרים: לפקודה תמיד אנחנו! הם יצאו בגלוי נגד מדיניותו של רבין, התייצבו לצד המאבק על הגולן והיו ממייסדי תנועת "הדרך השלישית". ארבעת האישים, שהיו ידועים ביושרתם, היו מקובלים ביותר בקרב האליטה הביטחונית של ישראל ובקרב המרכז והשמאל הציוני, ולעמדתם הנחושה והאמיצה היה ערך רב.

אנו, תושבי הגולן, ותיקי המאבק על הגולן, זוכרים אותם לטובה ומוקירים להם תודה.

"הפלמ"חניקים" כינינו אותם. וגם – "כנופיית הארבעה". וגם – "הזקנים". כן, כן, לפני למעלה מעשרים שנה, הם כבר היו "הזקנים".

יצחק חופי הלך לעולמו. שלושת רעיו, יבדלו לחיים ארוכים, גורי, זמיר וחורב, יחד עם חברם אלוף מיל' שייקה גביש, כולם בעשור העשירי לחייהם, יצאו בימים אלה לקרב האחרון של חייהם, הקרב על כבודם ועל כבוד הפלמ"ח; מאבק נגד הנצחתו של רחבעם זאבי – גנדי בח'אן שער הגיא, המקום שבו לחמו בגבורה ונפלו רבים מלוחמי חטיבת "הראל", בקרבות מלחמת השחרור, הקרבות ההרואיים על הדרך לירושלים הנצורה.

****

בשנה האחרונה נחשפנו למעלליו של גנדי. לא קופת שרצים הוא נושא על גבו, אלא מכולה של שרצים. עשרות עדויות קשות על מעשי אונס והתעללות מינית, על שימוש במרותו והפעלת חייליו בשירות תאוותיו וכפיית תאוותו בכוח על חיילות צעירות; על קשריו עם עולם הפשע בישראל.

אפשר להיתמם ולומר שכיוון שהדברים לא הוכחו בבית משפט, אי אפשר להתייחס אליהם. על פי טענה זו, אין משפט ההיסטוריה וכל עדות על העבר, על אישי עבר, בטלה ומבוטלת, חסרת שחר. כמובן שזו טענה לא רצינית.

אין המדובר בענישה פלילית המחייבת הכרעה משפטית, אלא בצעד ציבורי של הנצחה ממלכתית. האם האיש ראוי להנצחה כזאת?

והרי רחבעם זאבי זכה להנצחה רבתי, מעל ומעבר לכל פרופורציה. אין לבטל את ההנצחה הקיימת, אך בוודאי שאין מקום להוסיף עליה, ובוודאי לא במקום כל כך משמעותי ומהותי, שראוי להנציח בו את הלוחמים שנפלו על הגנתו.

מלכתחילה, התנגדתי ליום הזיכרון הממלכתי לגנדי ואף כתבתי נגדו, אולם זאת ללא כל קשר לזהותו, לאישיותו או לדעותיו. דעתי היא, שיום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל הוא היום שבו עם ישראל מתייחד עם זכרם של כל חללי המלחמה על הארץ, ללא הבדל בין טוראי ואלוף, בין שר לבין ילד שנרצח בפיגוע טרור. אילו רבין נרצח בידי מחבלים ערבים, מן הראוי היה שגם עם זכרו יתייחד עם ישראל ביום הזיכרון הכללי.

יום הזיכרון לגנדי, שהוא כמעט העתק ליום הזיכרון לרבין, נועד "לפצות" את ה"ימין" ביום משלו, קונטרה ליום הזיכרון לרבין, שכביכול הוא יום של ה"שמאל". אלא שכל חלקי המשוואה הזאת הזויים.

את הנעשה אין להשיב. וגם היום, כאשר אנו יודעים מה שלא ידענו בעבר על מעלליו, אין לבטל את יום הזיכרון ואת מפעלי ההנצחה הממלכתיים; ביטול כזה ייפער פצע חברתי מיותר. ניתן להנמיך את הטון, אך יש לקיים את מה שכבר נקבע.

אולם בשום אופן אין להוסיף על כך הנצחה עודפת, בוודאי לא בשער הגיא.

****

מסביב יהום הסער, אך ראשם של ותיקי הפלמ"ח, בני התשעים פלוס, לא יישח. בכוחותיהם האחרונים הם לוחמים על כבודם. מן הראוי שאנו, אזרחי ישראל, נכבד אותם, נכבד את רצונם, נכבד את מאבקם ונצטרף לקריאתם – אל תנציחו את גנדי בשער הגיא.

* "חדשות בן עזר"