הבלוג של אורי הייטנר

בראיונות עמו, נהג שמעון פרס לומר שהוא מקווה להיזכר בזכות דימונה ואוסלו.

דימונה – כוונתו ליכולת ההרתעה הגרעינית של ישראל (על פי מקורות זרים), שעליה החליט בן גוריון, ושמעון פרס היה בין אדריכליה הראשיים.

אוסלו – כוונתו להסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף, ששר החוץ פרס היה מאדריכליו, וזכה בזכותו בפרס נובל לשלום.

בדברים אלה, כוונתו של פרס הייתה ליצור זיקה תודעתית בין דימונה ואוסלו, כשני מרכיבים של ביטחון ושלום. על פי התזה שלו, ההרתעה הגרעינית היא המרכיב המרכזי בביטחון ישראל והיא הגורם המרכזי שיביא לשלום. ההרתעה הגרעינית היא הגורם להשלמה הערבית עם עובדת קיומה של ישראל ועם אי היכולת להשמידה, והתובנה הזאת תביא אותם לנכונות לשלום עם ישראל. היכולת הגרעינית, האמין פרס, מאפשרת לישראל לוותר על מרכיבי הביטחון הקונבנציונליים, ובראשם גבולות בני הגנה. לכן, ישראל יכולה להרשות לעצמה ויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת.

אוסלו היא שם קוד לתהליך הוויתורים הישראליים מרחיקי הלכת לפלשתינאים. פרס היה המאמין הגדול בתהליך הזה. בניגוד לספקנות הרבה של רבין, פרס נשאר אופטימי והאמין בתהליך גם לאחר שכישלונו היה ברור לכל. בשובו לישראל מטקס החתימה בבית הלבן, הכריז פרס: "תמו מאה שנות טרור". הוא באמת האמין בכך. ודומה שהוא המשיך להאמין בכך גם ככל שהטרור הסלים בעקבות אוסלו, והגיע לממדים חסרי תקדים. 

כשאנו בוחנים, בפרספקטיבה של שנת 2016, את ההיסטוריה של מדינת ישראל, אין ספק בתרומה האדירה של דימונה לביטחון ישראל ולהרתעה מפני ניסיונות להשמדת ישראל ובהיותה מרכיב מרכזי והכרחי בהגנה על המדינה. דימונה היא תרומתו הגדולה ביותר של פרס למדינת ישראל.

אולם ביכולת גרעינית יש סכנות רבות. יכולת כזאת חייבת להיות אך ורק נשק יום הדין, ששימוש בו מוצדק רק במצב של סכנה מוחשית לעצם קיומה של ישראל. במילים אחרות, מטרת היכולת הגרעינית היא למנוע, באמצעות הרתעה, הגעה למצב שיאלץ את ישראל שימוש בה. לכן, מדיניות המסתמכת על היכולת הזאת כמשענת אופרטיבית להגנה על המדינה, היא מדיניות ביטחון הרפתקנית. כדי להימנע מהרפתקה כזאת, אסור למדינה לוותר על המרכיבים הקונבנציונליים להגנתה – צבא קונבנציונלי חזק וגבולות בני הגנה. ויתור על גבולות בני הגנה, בהסתמך על היכולת הגרעינית, הוא הרפתקה ביטחונית מסוכנת.

בהסכמי אוסלו ישראל לא ויתרה על גבולות בני הגנה. בנאומו האחרון טרם הירצחו, הציג רבין את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע, ובהם עמידה על גבולות בני הגנה ומרכזם – בקעת הירדן בשליטת ישראל.

אולם בתפיסתו המדינית של פרס, כפי שבאה לידי ביטוי בחזון "המזה"ת החדש" שלו ובספרו שנשא שם זה, הוא הביע זלזול ולעג לגבולות בני הגנה, והציג אותם כתפיסה מיושנת (אף שאין מדינה בעולם שוויתרה על עומק טריטוריאלי). כאשר הוא דיבר על אוסלו, הוא לא התכוון להסכמים שנחתמו, אלא לתהליך שכיוון לו, על פי חזונו.

לא היה מנהיג ישראלי המזוהה עם החתירה לשלום יותר מאשר שמעון פרס. אולם דרכו לא קירבה את ישראל במאומה אל השלום, אלא להיפך – הרחיקה את השלום וסיכנה את הביטחון. וגם היום, אחרי מותו, יש לומר זאת בכנות ובהגינות.

פרס תרם כל חייו למדינת ישראל, לביטחונה, לעוצמתה ולמעמדה המדיני. את העובדה הזאת אי אפשר לקחת ממנו, וגם המרים ביריביו יסכימו עם עובדה זאת. אולם דרכו, שהייתה רצופה כוונות טובות, לא יכלה לקדם את ישראל לעתיד בטוח.

יהיה זכרו ברוך!

* "מידה"