הבלוג של אורי הייטנר

פרק כה פותח סדרה ארוכה של פרקי נבואה של יחזקאל על עמי האזור. בפרק שלנו הוא מתנבא על עמון, מואב, אדום ופלשת. הנבואות – נבואות זעם ותוכחה.

על מה ולמה?

אותן ממלכות היו בעלות בריתה של יהודה במלחמה נגד בבל. מן הסתם, אם הן היו שותפות במלחמה שעליה הוענש עם ישראל – גם הן תיענשנה.

אז זהו, שלא. הן נענשות כיוון ששמחו, מחאו כף ורקעו רגל, לאידה של יהודה החרבה.

זו תופעה מדהימה. איזה עם שמח על תבוסת בעלי בריתו, בפני האויב המשותף?

מסתבר, שלא הכל רציונלי. השנאה ליהודים אינה רציונלית, היא מנוגדת לאינטרס של אותם עמים, אך היא חזקה מהם. זוהי שנאה לשמה.

כאז, כן היום.

אין כל דרך להסביר את הסכסוך הישראלי ערבי – שכל כולו נובע מסירובם של הערבים להכיר בכך שגם היהודים זכאים להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתם, מלבד שנאה לשמה.

רק בימים האחרונים נוכחנו במפגני שנאה מטורפים נגד עם ישראל ומדינתו במוסדות האו"ם. זו אותה שנאה, שנאה לשמה.

ואף על פי כן, יש הבדל בין אז להיום. אז לא היו משת"פים מבני עמנו שהטיפו לעמים לפעול נגדנו. היום, למרבה הבושה, קיימת התופעה הבזויה והמכוערת הזאת.

ולכן, אז לא היה צורך בנביאים כברל כצנלסון, שיאמרו את דברי האמת, את זעקת המצפון: "היש עם בעמים  אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות ?...

וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו".

* 929