ב-2 בנובמבר (או כפי שנהוג היה לחגוג פעם: ב' בנובמבר), ימלאו 99 שנים
להצהרת בלפור. במכתבו של שר החוץ הבריטי הלורד בלפור לברון רוטשילד, הודיעה ממשלת
בריטניה כי היא רואה בעין יפה את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
באפריל 1920 אושרה הצהרת בלפור בוועידת סן רמו, ועידת בעלות הברית
המנצחות במלחמת העולם הראשונה, שהתכנסה בעיר סן רמו שבאיטליה ב-20-26.4.20. ב-24
ביולי 1922, העניק חבר הלאומים, גלגולו הקודם של האו"ם, מנדט לבריטניה לצורך
מימוש הצהרת בלפור.
מעניין ללמוד את טיעוני ההחלטה. היום, בכל פעם שעולה בשיח הפוליטי
בישראל סוגיית זכותנו הטבעית וההיסטורית על ארץ ישראל, מיד קופצים ואומרים שזה לא
רלוונטי, אין לכך כל משמעות בשיח מדיני וכו'. וכך, בעוד אויבינו טוענים בשם הצדק
והזכות, אנחנו טוענים רק בשם הביטחון (טיעונים ביטחוניים צודקים, כמובן, אך אינם
מספקים), ומתפלאים שאיננו משכנעים את העולם.
בהחלטת מועצת חבר הלאומים נאמר שהמנדט הבריטי ניתן כדי לתת תוקף
להצהרת בלפור, "ובכך ניתנה הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתינה,
ולהנחת יסוד לבנייה מחדש של הבית הלאומי שלהם בארץ זו".
ההכרה בכך שמדובר בבניין מחדש של הבית הלאומי של היהודים בא"י,
משמעותה שהעולם הכיר בקניין היהודי על א"י מקדמת דנא; שאין העם היהודי מקבל
סתם כברת ארץ כדי להקים בה את מדינתו, אלא העולם מכיר בזכותו של העם היהודי לחדש
את מדינתו במולדתו.
ומה באשר לערביי א"י? חבר הלאומים לא התעלם מהם. הוא בפירוש הכיר
בזכויותיהם. כך נאמר בהחלטה: "בעל המנדט יהיה אחראי ליצור בארץ תנאים
פוליטיים, מנהליים וכלכליים, אשר יבטיחו את הקמתו של הבית הלאומי היהודי, כמפורט
במבוא, ואת התפתחותם של מוסדות שלטון עצמי, וכן את שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות
של כל תושבי פלשתינה, בלא הבדל גזע ודת".
הדברים ברורים. יש עם אחד בלבד שלו מלוא הזכויות הלאומיות על הארץ,
ועל העולם להבטיח את מימוש הזכות הזאת. את הזכות הזאת יש לממש באופן דמוקרטי, שבו
כל תושבי א"י, ללא הבדל גזע ודת, ייהנו מזכויות האזרח כפרטים, ומן הזכויות
הדתיות.
במילים אחרות – לעם היהודי, ואך ורק לעם היהודי, זכות לאומית על ארץ
ישראל. לערביי א"י יש מלוא זכויות האדם והאזרח, אך לא זכות לאומית.
חשוב לציין שההחלטה הזאת התקבלה עשרים שנה לפני השואה, בניגוד לנראטיב
של הפלשתינאים ועוזריהם, על פיה מדינת ישראל הוקמה בשל השואה (והמיטה שואה,
"נכבה", על הערבים, שכביכול לא היו שותפים בה). השואה אמנם הוכיחה בעליל
שאין עוד תוחלת לקיום היהודי בגולה ללא ריבונות יהודית בא"י, אך היא אינה
הצדקת הציונות. מדינת ישראל היא הגשמת החזון הציוני. היא לא הוקמה בגלל השואה, אלא
למרות השואה.
ועוד הערה – קוראיי יודעים שאני מצדד בפשרה טריטוריאלית ובנסיגה מן
האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ביו"ש. איך עמדה זו מתיישבת עם העיקרון
על פיו רק לעם היהודי זכות לאומית על ארץ ישראל?
עמדתי נובעת מן הדמוגרפיה. מימוש מלא של זכותנו על ארץ ישראל, עלול
לסכן את מטרת העל של הציונות – מדינה יהודית דמוקרטית בא"י, בעלת רוב יהודי
ברור, לאורך ימים ודורות. כדי להבטיח את מטרת העל, אני מצדד בוויתור כואב על חלקים
ממולדתנו. אולם בשום אופן איני מכיר כהוא זה בצדקת טענותיהם הלאומיות של
הפלשתינאים.
****
בנאומו האחרון בפני עצרת האו"ם, הודיע אבו מאזן על כוונת
הפלשתינאים לתבוע את בריטניה על הצהרת בלפור. בעיניו, מדובר במעצמה זרה שהציעה
אדמה לא-לה לעם שאינו קיים.
זה לא צריך להפתיע, כיוון שעל כך בדיוק נסוב הסכסוך. בניגוד למי שחיים
בסרט כאילו הסכסוך הוא על "הכיבוש", ואף מתעלמים מכך שכאשר ראשי ממשלות
ישראליים הציעו לפלשתינאים מדינה עצמאית בקווי 49' (עם חילופי שטחים קלים) ובירתה
ירושלים, הם דחו על הסף את ההצעה ועמדו על "זכות" השיבה, כלומר על הטבעת
כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלשתינאים.
אך זו האמת. הסכסוך לא החל ב-1967. מלחמת ששת הימים פרצה בשל סירובם
של הערבים להשלים עם תוצאות מלחמת השחרור – קיומה של מדינה יהודית במזה"ת. הסכסוך
לא החל ב-1948. מלחמת השחרור פרצה בשל סירובם של הערבים לחלוקת הארץ והקמת מדינונת
יהודית פצפונת בא"י וניסיונם לסכל את המלחמה באמצעות השמדת היישוב היהודי
בא"י, שלוש שנים אחרי השואה. הסכסוך החל ב-1917, עם הצהרת בלפור, מתוך התנגדותם
של הערבים להקמת בית לאומי ליהודים בא"י. המלחמה הראשונה הייתה ב-1920,
מאורעות תר"פ, ההתנפלות הראשונה של ערביי א"י על היישוב היהודי. לא
"אקיבוש", לא "נכבה" ולא שמכבה – אלה הכל סיפורי מעשיות.
לב הסכסוך היה ונשאר התנגדותם של הערבים לקיומה של מדינת ישראל.
רק כאשר יחול שינוי מהותי בתפיסתם של הערבים, יבוא השלום.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
