הבלוג של אורי הייטנר

אם יש פרק המצדיק את הגדרת מקורותינו את יחזקאל כבומבה של נביא, הרי זה הפרק הזה, פרק לז, על שני חלקיו, שתי נבואות הגאולה המצויות בו.

חלקו הראשון הוא אחד משיאי התנ"ך – חזון העצמות היבשות. החלק השני הוא, לכאורה, נבואה אחרת לגמרי, נבואת אחדות ישראל. אולם לא בכדי הן מאוגדות באגודה אחת – הא בהא תליא. ללא אחדות ישראל, לא יתגשם חזון העצמאות היבשות.

****

הנביא רואה בעיני רוחו בקעה ובה עצמות יבשות. אלוהים מורה להינבא עליהם, והעצמות מתאחות, חוברות עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ, קורמות עור וגידים והופכות מחדש לבני אדם. החזון הזה מבטא את גאולת ישראל.

הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. הִנֵּה, אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ, וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן, הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם, וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה, בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי.

אנו יכולים לפרש את החזון כפשוטו – חזון של תחיית המתים, יציאתם מקברם ועלייתם הנסית כאנשים חיים לא"י. אולם קריאה כזאת היא החמצה גדולה, כי כל כולה בתחום הפנטזיה, מנותקת מן הריאליה ולכן אינה רלוונטית לחיינו ואין לנו מה לעשות אתה.

מן הראוי לראות את העצמות הקורמות עור וגידים כאלגוריה – לאדם ובעיקר לאומה. לאדם מיואש, שאיבד את טעם חייו והוא מתהלך כמת בארצות החיים – שיש תקווה וניתן להיחלץ גם מן המצר הקשה ביותר לחיים מחודשים.

אך המסר הוא בעיקרו לאומי. חזון העצמאות היבשות הוא החזון הציוני. חזון של עם גולֶה, נרדף, אומלל, קורבן לרדיפות, לעלילות, לפוגרומים ולשואה, ומתוך תהומות היאוש אוחז את עצמו בציציות ראשו ויוצא משואה לתקומה, מגולה לגאולה, מאפר לפאר.

זכה העם היהודי להתגשמות חזון העצמות היבשות, בהקמת מדינת ישראל.

התגשמות החלום קשורה לעשיה פיסית ממשית – של עליה לארץ, של יישוב הארץ, של הפרחת שממותיה, של בניין יישוביה, של הגנה על ביטחונה, של בניין חברתה. אולם כל העשיה הזאת לא תיתכן ללא חזון רוחני גדול; ללא רוח הנושפת בגוף ומחיה אותו.

איך התחיו העצמות? רוח גדולה באה. "וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ! הִנָּבֵא, בֶן אָדָם, וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה, וְיִחְיוּ. וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי, וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ, וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד".

הרוח הציונית שנשבה בגוף החלוצי, בגוף הלאומי, היא שהפיחה בהם חיים ואפשרה את המפעל הציוני, שנראה לנו היום מובן מאליו, ויש בנו מי שמאסו בו, אך זהו מפעל בלתי נתפס במהפכניותו. הרוח שהשיב הרצל בעם, רוח ה"אם תרצו – אין זו אגדה". הרוח שהשיב נפתלי הרץ אימבר, שתשובתו ל"הִנֵּה, אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ, וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ", היא "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו, לעיר בה דוד חנה!".

ולמה קרא הנביא: מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ? כי הייתה הרוח של גורדון, ברל ובן גוריון, הייתה הרוח של הרב קוק, הייתה הרוח של ז'בוטינסקי, הייתה הרוח של אחד העם, ביאליק ומשה גליקסון, הייתה הרוח של חיים ויצמן; כל רוח והדגשים המיוחדים שלה, כל רוח והציבור שהיא הפיחה בו חיים ואמונה, והשילוב של הרוחות הללו יצרו את הרוח הגדולה שבאה, החייתה את העצמות ויצרה את העצמאות.

****

שיבת ציון היא קיבוץ גלויות, אך היא לא תתכן ללא קיבוץ תרבויות, ללא יצירת אומה אחת מן העם שבא משבעים גלויות, משלל שפות ומנהגים. הבון טון התרבותי היום הוא לסנוט ברעיון כור ההיתוך, ולהמירו בפוליטיקה של זהויות – שפה נקיה של הניסיון הנואל של עסקנים פוליטיים ועסקני שירה להסיג אחורה את העם לשבטים נפרדים, בשם סיסמת ה"רב תרבותיות".

היו טעויות רבות באופן הגשמת חזון כור ההיתוך, טעויות מתוך כוונות טובות ורצון טוב, אך מתוך המציאות הקשה של מדינה עניה וקטנה, שזה עתה יצאה ממלחמה בה נפל אחוז מתושביה והיא עדיין מוקפת אויבים הנערכים לסיבוב השני שיכריע אותה, ובתוך שנים ספורות קולטת מספר כפול מאוכלוסייתה, רובם עולים חסרי כל, שורדי השואה ומגורשי ארצות ערב.

בחוכמה לאחור, ניתן וראוי היה לעשות זאת טוב יותר. אך היום, כאשר יותר ויותר ילדים ישראליים אינם מסוגלים להשיב על השאלה הגלותית "מאיזו עדה הם", כי הם מורכבים מזיווג של מוצאים רבים, אפשר להתייחס לעסקני פוליטיקת הזהויות כמטרד ותו לא – הם לא יעצרו ואף לא יעכבו את המהלך ההיסטורי הגדול של בניין אומה.

גם יחזקאל ראה את גיבוש השבטים לעם אחד כמשימה הראשונה לאחר שיבת ציון, ולכן הצמיד את נבואת אחדות ישראל, שבה תיאר הרכבה חקלאית, שבה מורכב העץ של עשרת השבטים על העץ של יהודה, ונבנית אומה.

****

על קיר בניין האו"ם בניו יורק, חקוק חזון השלום של הנביא ישעיהו: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב', ד'). בבחירה זו מבהיר האו"ם מה ייעודו, מה תכלית קיומו, מה חזונו, למה הוא מחויב – שלום עולמי.

מהו חזונה של מדינת ישראל? מה ייעודה, מה תכלית קיומה?

נשיא המדינה הוא סמל הממלכתיות הישראלית; הוא מגלם את ערכי המדינה וחזונה. גם במשכן נשיאי ישראל, באולם המרכזי, חקוקה כתובת ועליה פסוקים מן התנ"ך, חזונו של הנביא יחזקאל: "וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם, וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ, וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד" (יחזקאל ל"ז, כ"א-כ"ב). המסר של מי שקבעו זאת, הוא שהיעוד של מדינת ישראל הוא קיבוץ גלויות ואחדות ישראל.

אחדות ישראל היא בראש ובראשונה קיבוץ גלויות – העלאת העם היהודי המפוזר בכל הגלויות והפיכתו לעם אחד במולדתו, במדינתו הריבונית. קרוב ל-70 שנה אחרי קום המדינה, ישראל היא המרכז היהודי הגדול בעולם, היא מקיימת הלכה למעשה קיבוץ גלויות, היא קלטה יהודים מכל רחבי העולם, היא קלטה בעשורים האחרונים מיליון יהודים מחבר העמים (ואני כולל במספר זה גם את אלה שאינם מוכרים כיהודים בידי הרבנות. אין זה נושא המאמר, אך הגיע הזמן לפתור את הבעיה הכאובה והמחפירה הזאת), היא קלטה רבים מיהודי אתיופיה. המלאכה טרם הושלמה, ויש להמשיך לפעול לעליה רבתי מכל התפוצות, כולל ארצות הרווחה ובראש ובראשונה מארה"ב. למרות טעויות לא מעטות שנעשו, אני מאמין שהחברה הישראלית מצויה בתהליך חיובי של מיזוג גלויות, ושהבעיה העדתית הולכת ונגוזה.

אולם המחויבות לחזונו של הנביא יחזקאל, מחייבת אותנו להיות זהירים דווקא כלפי בעיה אחרת. "וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם" – האם אנו עם אחד? האיום הגדול על אחדות העם, אינו השסע העדתי, אלא השסע בין חילונים ודתיים. באופן אישי איני מגדיר עצמי לא כחילוני ולא כדתי, אני חושב שהחלוקה הדיכוטומית הזאת היא מלאכותית, אני מאמין שקיים רצף ביחס של היהודים בישראל ליהדותם ולא חלוקה שרירותית בין שני מחנות. אולם אי אפשר להתעלם ממגמות הולכות ומחריפות של הקצנה, של הסתגרות, של הפרדה, של מערכות חינוך נפרדות, של התיישבות נפרדת ושל מניעת קשר וחיבור בין יהודים. יש גם מגמות אחרות – של חיבור ואחדות, אך אין להתעלם מן ההשפעה המזיקה של תופעת המחנאות. הסתגרות המחנאית הזאת יוצרת חומת הפרדה, מחנכת לבידול ומרחיקה אותנו מייעודה של המדינה. אחת המשימות הלאומיות החשובות והדחופות ביותר, היא שבירת החומה וחיבור בין הזרמים השונים בחברה היהודית בישראל.

אחדות ישראל בשום אופן אינה אחידות. קיימים זרמים שונים, גישות שונות, דעות שונות ואמונות שונות. ניתן וראוי לקיים אחדות תוך כיבוד הייחודיות של כל ענף.

אצטט דברים שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון של א"י וגדול ההוגים היהודיים במאות השנים האחרונות, בסידור התפילה שלו, "עולת ראי"ה": "'להדליק נר של חנוכה'. החנוכה, המושפעת מהעתיד היותר נעלה, כאשר מבואר בהוראת חנוכה בהקבלה להוראת חינוך, היא מצטיירת את כל המאורות שצריכים להאיר באומה, אור התורה, אור הנבואה, אור החכמה, אור הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה וכיו"ב. אך בטרם הוכרה התכלית העליונה של החיים נראים לנו כל אלה האורות הרבים בפרטיותם כאילו הם דברים נפרדים, צריכים הם לפעמים להיות עומדים בפירודם, כדי שלא תמחה צורת כל אחד מהם ע"י עירוב פרשיות. ולפעמים הפירודים מביאים גם כן סכסוכי דעות, יש נוטה ביותר לאחד מן המאורות האלה, ונדמה לו שמי שנוטה אל שאר המאורות הוא ממעט צביונו של אותו המאור החביב עליו ושהוא מכיר ביותר ביקרתו... שהרי כל זמן שיש פירודי דעות אין הקדושה מתבססת בעולם, ועיקר הברכה היא ברכת השלום, והיא תתקיים בעתיד בהיות ההכרה ברורה לכל, כי כל המאורות כולם בכל פרטיותם הכל הם נר אחד".

הרב קוק מביע את חששו מפני הסכנות שבריבוי האורות השונים, שהרי "לפעמים הפירודים מביאים גם כן סכסוכי דעות" ו"כל זמן שיש פירודי דעות אין הקדושה מתבססת בעולם". ואף על פי כן, אין הוא סבור שהמסקנה היא מחיקת ההבדלים בין האורות השונים ובין מי שנושאים את האורות השונים בעולמנו. הוא מכיר בחשיבות של כל אור ואור, בקדושה של כל אור ואור, הוא מכיר בחשיבותה של השונות: "צריכים הם לפעמים להיות עומדים בפירודם, כדי שלא תמחה צורת כל אחד מהם ע"י עירוב פרשיות". הוא מתריע מפני מי שנטייתו ל"אור התורה", למשל, גורמת לו לראות איום ב"מי שנוטה אל שאר המאורות". איך פותרים את הדילמה הזאת? ב"הכרה ברורה לכל, כי כל המאורות כולם בכל פרטיותם, הכל הם נר אחד".

מי מחויב בימינו לאור התורה? מי לאור הנבואה? מי לאור הצדק? מי לאור הגבורה? העם היהודי בימינו מורכב מזרמים שונים ודרכים שונות, וחלקים שונים בתוכו מחויבים בדרכים שונות לאורות שונים. יש לכבד את השונות הזאת ולתת לה מקום, ובלבד שנבין כולנו שהכל ביטויים שונים של אור גדול אחד, של מחויבות אחת לקיומו של העם היהודי, לקיומה של היהדות, לקיומה ועתידה של מדינת ישראל. יש מקום לכל האורות החלקיים, מתוך הבנה ש"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן".

האורות הללו, הן אותן ארבע הרוחות שהפיחו חיים בעצמות היבשות. אולם האתגר הגדול הוא השילוב והחיבור ביניהן.

חזון אחדות ישראל של יחזקאל נקבע כהפטרה של פרשת "ויגש". הנביא יחזקאל חוזה חיבור מחדש של "עץ יהודה" ו"עץ אפרים" – חזרה לימים הגדולים של מלכות דוד ושלמה, טרם ההיפרדות לשתי ממלכות נפרדות. החזון הזה צורף כהפטרה לפרשת "ויגש", המתארת את איחודה מחדש של משפחת ישראל, האיחוד מחדש של יוסף ואחיו לאחר עשרות שנות נתק. האיחוד הזה נעשה במצרים והביא לירידת יעקב ובניו מצרימה, לתחילתה של גלות ארוכה וקשה. חזון יחזקאל מדבר על איחוי הקרעים בעם ישראל – בארצו. הציונות החלה בהגשמת חזונו של יחזקאל. האחריות על כתפינו גדולה מאוד, שלא נהיה עוד, חלילה, לשני עמים, דווקא לאחר שהתקבצנו בארץ ישראל והקמנו מדינה יהודית עצמאית.

****

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם, וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.

האחדות הפנימית היא הדרך לשלום ולהעצמת מעמדה הבינלאומי של ישראל.

* 929