הבלוג של אורי הייטנר

* לתקן או לנצח – במאמרי "לא לעולם חוסן", יצאתי נגד ניסיונה הדורסני של איילת שקד להפר את כללי המשחק שנקבעו לפני שנים אחדות בשיטת המינוי של שופטי בית המשפט העליון. אחרי שנים שבהן היה רוב אוטומטי לשופטים בוועדה, יזמו גדעון סער ודניאל פרידמן שיטה חלופית, המונעת מאיוריזציה אוטומטית, ומחייבת בחירת השופטים בהסכמה ובהידברות, בכך שנדרש רוב של 7 מתוך תשעת חברי הוועדה, כדי למנות שופטים לעליו. למה שקד עושה זאת? כי היא יכולה. כרגע יש לה רוב בוועדה, ולכן היא מנסה לנצל את הרוב בכנסת, כדי לאפשר לה לכפות את מועמדיה.

בניגוד להצגה השקרית של תומכי השינוי, המצב הנוכחי אינו של "זכות וטו לשופטים". זכות הווטו קיימת לכל שלושה חברים בוועדה שיש להם דעה אחת. זה המנגנון שנועד להבטיח שבחירת השופטים תהיה הוגנת, בהסכמה, מתוך הידברות. זה השינוי שפרידמן וסער יצרו כאשר הייתה סיטואציה אחרת, שבה היה רוב לצד השני.

הצעתם של סער ופרידמן נועדה למנוע את משחק החבטות הזה, שבו כל מי שיש לו רוב בעת זו או אחרת, ינצל אותו כדי ליצור בית משפט בצלמו וכדמותו באופן כוחני ודורסני. מה שהשרה עושה חמור יותר, כי היא מנסה לשנות את כללי המשחק, בשל קוניוקטורה שיש בה רוב. הרי אחרי המהפך הבא, כל תומכי ההצעה הדורסנית שלה יהיו הראשונים להתבכיין וליילל. תרגיעו. סוף סוף הגענו למודוס ויוונדי טוב, ראוי, הגון, צריך לשמור עליו. לכבד אותו.

התגובות שקיבלתי בפייסבוק על המאמר, והדיון שנוצר בנדון, הוא ממש מייאשים, כי הם מעידים על הידרדרות הציבוריות הישראלית. במקום חיפוש פתרונות ראויים והוגנים, יש התייצבות אוטומטית של "המחנה", של כל מחנה. התייצבות למלחמה. התייצבות - כאילו בית המשפט הוא האויב, ובמלחמה כמו במלחמה, ובמלחמה – "הבה נתחכמה לו". כל מי שתמכו, בצדק, בהצעה של סער, (כנראה מן הסיבות הלא הנכונות - לא כי זו הדרך הראויה, אלא כיוון שהם ראו בה דרך להחלשת בית המשפט), תומכים היום בהצעה לחזור לשיטה הקודמת, כיוון שבקוניוקטורה של היום הם רואים בה את היכולת לפגוע בבית המשפט. אבל סער לא הציע לפגוע בבית המשפט. הוא ניסה לתקן. ואלה שהתנגדו להצעתו, היו אוטומטים, תמונת הראי של אלה שתומכים היום בהצעת שקד. גם הם ראו את עצמם במלחמה, ולא ניסו לפתור אלא לנצח.

אני שומע טענה עוד יותר מרחיקת לכת, על פיה רק נבחרי הציבור צריכים לבחור את השופטים. דרך זו תהפוך את בית המשפט לסניף מפלגה. יש מקום לאיזון - והיום כשהאיזון קיים, מי שמנסים לערער אותו, אינם עושים זאת בידיים נקיות. הם אינם עושים זאת כי הם חושבים שזאת הדרך הנכונה, אלא כי הם רואים זאת כדרך "לנצח". כל הגישה הדורסנית הזאת הרסנית לחברה הישראלית.

לאורך שנים אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי. לאורך השנים כתבתי עשרות מאמרים נגד האקטיביזם השיפוטי, דווקא מתוך רצון לחזק את בית המשפט ואת מערכת המשפט. אולם בשיח המטורף הקיים היום, כפי שבא לידי ביטוי בתגובות למאמרי, כנראה שאין קשב לאנשים כמוני, שגישתם מורכבת. יש מקום רק לשחור לבן, רק למתלהמים ושונאים, רק למי שרוצים "לנצח", לנצח בכל מחיר, לנצח בדורסנות, בכוחנות. לנצל כל קוניוקטורה פוליטית כדי להביס את "האויב". זה שיח מייאש.

* עוד יתגעגעו לפרידמן - אני מתנגד לכוונתה של שרת המשפטים לקלקל את שיטת בחירת השופטים, אך אין מקום לאופי התגובה של נשיאת בית המשפט. אלמלא נהגתי כבוד רב במרים נאור כנשיאה וכשופטת, הייתי מכנה את התגובה ילדותית.

להגנתה של הנשיאה, ניתן לומר שהיא נהגה על פי הגישה של "כוח ייענה בכוח", אולם בסופו של דבר, הרי מישהי צריכה להיות המבוגרת האחראית.

האמת היא, שעל בית המשפט העליון לעשות את חשבון הנפש שלו – מי גרם ללעומתיות הזאת בין בית המשפט והמערכת הפוליטית? מי הפך את בית המשפט למותג שלילי בקרב חלקים רחבים בחברה הישראלית? מי גרם לפגיעה באמון הציבור בבית המשפט ובכך החליש את בית המשפט ואת שלטון החוק? מי אם לא בית המשפט העליון, בעיקר בתקופת נשיאותם של אהרון ברק ודורית בייניש.

הם עשו זאת באקטיביזם השיפוטי. הם עשו זאת ביהירות של "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט". הם עשו זאת בהתנשאות של "האזרח הסביר". הם עשו זאת בכוחנות שהגיעה לשיאה במניעת בחירתה של כלת פרס ישראל רות גביזון לעליון. הם עשו זאת בהתנפלות על שר המשפטים דניאל פרידמן ובהצגת הרפורמות שהציע לתיקון המערכת כ"פגיעה בבית המשפט".

הם התנגדו להצעתם של סער ופרידמן לשינוי שיטת הבחירה; אותה שיטה שהיום הם עומדים על הרגליים האחוריות, בצדק, כדי להגן עליה. אותה שיטה היא התגלמות הרפורמות של פרידמן. פרידמן לא ניסה לבצע מהפך כוחני, ולהחליף כוחנות של המערכת המשפטית בכוחנות של המערכת הפוליטית. הוא הציע רפורמות לתיקון המערכת, למיתונה, ליצירת איזונים ובלמים בתוכה.

מי שדחו את הרפורמות שלו וסיכלו אותן, מי שהציגו אותו כאויב שלטון החוק במקום להבין שמטרתו הייתה להגן על שלטון החוק, מי שנאבקו נגדו במקום לפעול יחד אתו בגיבוש מוסכם של הרפורמות – עוד יתגעגעו לדניאל פרידמן, כפי שהם נאבקים היום להגנת אחת הרפורמות היחידות שהוא הצליח להעביר.

* נביא האקטיביזם השיפוטי - נביא האקטיביזם השיפוטי בישראל לא היה אהרון ברק אלא מנחם בגין. האקטיביזם השיפוטי נוסח ברק, הוא נוסחה ממותנת של רעיון "עליונות המשפט" של בגין.

איני תומך באקטיביזם בנוסח ברק, ולא כל שכן בנוסח בגין. אולם היום, כאשר בנושאים רבים ממשלת הליכוד פועלת בדיוק כפי שבגין הזהיר אותנו מפני האופן שבו השלטון עלול לפעול, הדברים נשמעים כתמרור אזהרה שאסור לזלזל בו.

הגישה של "אני הרוב, לי הכוח, ולכן אני יכול לעשות כל מה שבא לי" היא עיוות של הדמוקרטיה.

* והרי התחזית – הקמת הוועדה לבחינת השידור הציבורי, קברה את ניסיונו של נתניהו להחריב את השידור הציבורי, באמצעות נער השליחויות הלא כל כך חכם שלו (אם לנקוט לשון המעטה) דוד ביטן. עמידתו הנחרצת של כחלון, הצילה את השידור הציבורי בישראל.

כן, אני יודע. התוצאה יכולה להיות גם הפוכה. אבל זו התחזית שלי. גזרו ושמרו!

* עזות מצח – בנימין נתניהו ראוי לשבח על מהלך חשוב שהוביל בשנים האחרונות. הוא הוביל מהלך של הידברות ופשרה במחלוקת על זכות התפילה לכל היהודים והיהודיות בכותל. כבכל פשרה, אף צד במחלוקת לא יצא וכל תאוותו בידו, אך די היה בה כדי לממש את מהותו של הכותל כנכס לאומי, השייך לכל העם היהודי, ולא איזה שטיבל חרדי. בהידברות ארוכה הגיעו הצדדים להסכמות, שהיו להחלטת ממשלה. החלטה היסטורית, חשובה וראויה, החלטה ציונית של ממשלה ציונית, המממשת את ייעודה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

ובכך זה נגמר. חלף שבוע, חלף חודש, חלפו חודשים רבים, והחלטת הממשלה לא בוצעה, כיוון שנתניהו נבהל, השתפן ונכנע לבריונות החרדית.

וכשהיום הוא מטיף לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי על כך שצריך לפתור את הבעיות בהידברות, אין לכך כל הגדרה זולת עזות מצח.

* החטא ועונשו – עוד יבוא זמן המאזן לכהונתו של אובמה כנשיא ארה"ב. הוא גרם לנזקים רבים, אך יתכן שהנזק הגדול ביותר של כהונתו הוא תופעת טראמפ. טראמפ הוא ריאקציה של ההזיה שאובמה מייצג.

אני מקווה מאוד שטראמפ לא יבחר לנשיא, אך עצם העובדה שאדם כמוהו נבחר בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקאית והוא מועמד ריאלי לנשיאות ארה"ב, היא תופעה שלפני 3-4 שנים הייתה בלתי נתפסת. זה לא היה קורה אלמלא דרכו של אובמה. אובמה הוא החטא וטראמפ הוא העונש.

* ריאקציה לפוליטיקלי קורקט – את תאוריית "החטא ועונשו", אמחיש באמצעות דוגמה – הפוליטיקלי קורקט. אובמה לקח את הפוליטיקלי קורקט עד הקצה, עד כדי חוסר יכולת להוציא מבדל שפתיו את צמד המילים טרור איסלמי. כלומר, יש לארה"ב ולציוויליזציה המערבית אויב נורא, הטרור האיסלמי. הוא אפילו אינו מסוגל להגדיר את האויב, ולכן ודאי שהוא אינו מסוגל להילחם בו. הריאקציה היא הליכה לקצה של הקצה של העדר פוליטיקלי קורקט - לגו'רה חסרת הסינון של טראמפ, המדבר מהבטן ללא כל סינון של תרבות, של נימוס, של מותר האדם מן הבהמה. וההמון מריע - סוף סוף יש לנו מישהו דוגרי, שאומר מה שהוא חושב בלה בלה בלה. וכך, אדם בלתי אמין ברמות שלא תיאמנה, שהפיץ בכל מערכת הבחירות שקרים וקונספירציות מופרכות בלי להניד עפעף, נתפס כ"אמין" כי הנה, הוא לא מסנן, הוא דוגרי. אדם כזה היה נשאר קוריוז, אלמלא המיאוס מעריצות הפוליטיקלי קורקט. מי שאינו מסוגל להגיד "טרור אסלמי" קוצר את הסופה של מועמד ריאלי גזען.

* יפקיר, יפקיר – בגיליון האחרון הצגתי את לקסיקון רבין. בלטה בהעדרה מן הלקסיקון הצהרתו החשובה של רבין, סמוך לבחירות 1992, בהן נבחר לראשות הממשלה: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום, נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל".

איך שכחתי את ההצהרה החשובה כל כך? לא שכחתי. לא הכנסתי אותה, מאותה סיבה  שלא הכנסתי גם את ההצהרה המדינית האחרונה שלו, שבה פרט את תכנית הסדר הקבע שלו, שנפתחה במילים: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967".

לא הכנסתי את המשפטים הללו ועוד רבים אחרים, בשל אופיו של הלקסיקון – לקסיקון של אמרות השפר של רבין; אמירות מושחזות, לא פוליטיקלי קורקט, לעתים קצת מרושעות. זה לא היה לקסיקון של הצהרות מדיניות.

זאת, ורק זאת, הסיבה לכך שלא הכנסתי ללקסיקון את הצהרתו החשובה כל כך של רבין: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום, נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל".

אכן, לא יעלה על הדעת.

            * ביד הלשון

אלון – בפינה שהקדשתי לשם משפחתו של יגאל אלון, הבטחתי לכתוב על יישוב וחצי, המנציחים את שמו. את החצי נשאיר לפעם אחרת והיום נכתוב על הישוב אלון.

אלון הוא יישוב קהילתי משותף לחילונים, דתיים ומה שביניהם, מתוך אידיאולוגיה של שבירת המחיצות המאוסות הללו. באלון פועלת מדרשת עין פרת למנהיגות חברתית – הכוללת מכינה קדם צבאית ומדרשה ותכניות לבוגרי צבא; זהו אחד המוסדות החשובים והמוצלחים במפעל החשוב של התחדשות יהודית וציונית בישראל.

היישוב ממוקם במדבר יהודה, על גדת נחל פרת (או בשמו הערבי ואדי קלט). בראשית דרכו הוא היה הרחבה של היישוב כפר אדומים – הראשון ביישובים המשותפים של חילונים ודתיים, אך לימים נפרד והיה ליישוב עצמאי.

היישוב נקרא אלון, על שמו של יגאל אלון, ולא בכדי. הוא ממוקם בתחילתו של כביש אלון, שלא רק מנציח את יגאל אלון, אלא מסמן את גבול הפשרה הטריטוריאלית על פי תכנית אלון. ממנו ומזרחה, עד הירדן – אזורים ממועטים באוכלוסיה פלשתינאית, מיועדים לריבונות ישראל. ממערב לו – אזורים עתירי אוכלוסיה פלשתינאית צפופה, מיועדים לריבונות ערבית. בעבר נקרא הכביש "דרך ארץ המרדפים".

היישוב אלון הוא הדרומי מבין 14 יישובים לאורך כביש אלון.

 * "חדשות בן עזר"