הבלוג של אורי הייטנר

בתיאור פגישתם של יעקב ועשו בבראשית לג, ד, כתוב: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ, וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו, וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ". מעל כל אות במילה "וַיִּשָּׁקֵהוּ" מופיעה נקודה. שש אותיות – שש נקודות. מהן הנקודות הללו? לא ברור. ומה שאינו ברור הוא פתח למדרש.

חז"ל חגגו על האותיות הללו. כך באבות דרבי נתן, לדוגמה: "'וַיִּשָּׁקֵהוּ' – כולו נָקוּד, מלמד שלא נשקו באמת". וכך גם במדרשים אחרים.

מעניין. המסר הוא, שכאשר מופיעה מילה המנוקדת מעל האותיות, יש לראות בניקוד רמז, שכדאי לחפש משמעות שונה בין הטקסט כפשוטו, למה שהוא מסתיר בתחתית הכפולה שלו.

יש בתורה עשר מילים כאלו, וחז"ל דורשים אותן בדרך זו. "מקומות הנקודים במקרא", מכונה התופעה. פרופ' אביגדור שנאן הציע, שדרשות חז"ל על עשר הנקודים שבתורה יוצאות מנקודת מוצא זהה של פער בין הרובד הגלוי ובין הרובד הסמוי, הבא לידי ביטוי בנקודות.

בבמדבר פרק ג לט נכתב: "כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי ה' לְמִשְׁפְּחֹתָם". המילה "וְאַהֲרֹן" נְקוּדָה מעליה כדוגמת המילה "וַיִּשָּׁקֵהוּ". ועל כך אמרו חז"ל, שבאמת מי שפקד היה משה ולא אהרון. ואכן עיון בתחילת הפרק מגלה שרק משה הצטווה לפקוד את הלוויים, ואולי לכן נרמז בניקוד להשמיט את המילה "וְאַהֲרֹן". 

****

גם בפרק מא ביחזקאל, שהוא המשכו של הפרק הקודם – המפרט הטכני של בית המקדש השני, על פי חזון יחזקאל, אנו מוצאים את התופעה.

פסוק כ: "מֵהָאָרֶץ עַד מֵעַל הַפֶּתַח, הַכְּרוּבִים וְהַתִּמֹרִים עֲשׂוּיִם, וְקִיר הַהֵיכָל". המילה המסיימת את הפסוק "הַהֵיכָל" נקודה באותה שיטה: נקודה מעל לכל אות (לצערי, איני יודע איך לנקד ניקוד עליון במחשב). עובדה זו אומרת דָּרְשֵׁנִי, כלומר: "דרוש אותי".

וכשאני נתקל בדרשני, אני דורש. ובדרשתי אני גוזר גזירה שווה בין "הַהֵיכָל" הנקוד לבין ה"וַיִּשָּׁקֵהוּ" הנקוד. מה הניקוד של "וַיִּשָּׁקֵהוּ" בא ללמדנו שהנשיקה נאמרת בקריצה ומלמדת על נשיכה, כך הניקוד של "הַהֵיכָל" בא ללמדנו שהפסוק הזה כתוב בקריצה. כלומר, בתחתית הכפולה שלו, נמצא מסר, שבימינו היינו מגדירים אותו כ"סתאאאאאם".

מה יש בפסוק שלנו? הוא מתאר את שיא הפאר של בית המקדש, עם העיטורים המפוארים של הכרובים והתימורים. והנקודות רומזות לנו: עזבו אתכם מכרובים ותימורים. זה לא באמת חשוב. עזבו אתכם מכל הפאר הזה, כל זה חיצוני ומי ששם את הדגש על החיצוני, מפספס משהו, הוא מפספס את הפנימי.

עזבו את הפאר החיצוני הזה – אין הפאר אלא איפור; איפור שבא לכסות. חשוב יותר לגלות מאשר לכסות. כדי לגלות את שורש מהותה של התורה, אין צורך בכרובים ובתימורים, אין צורך בהיכלות מפוארים.

בעיצומם של פרקים על תפארת בית המקדש וחידוש עבודת הקורבנות, שותל לנו הטקסט באמצעות 5 נקודות עיליות מעל מילה אחת, מסר חתרני, האומר את שאמרו כל נביאי ישראל, כמו למשל הנביא הושע: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח".

* 929