הבלוג של אורי הייטנר

סיפור חסידי ידוע מספר על האחים האדמו"רים, רבי אלימלך ורבי זושא, שהיו מרגישים את קדושת השבת במהלך כל השבת, ובייחוד בשעה שישבו בסעודת השבת עם תלמידיהם ואמרו בפניהם דברי תורה.

פעם אחת, כשנפגשו השניים, אמר רבי אלימלך לאחיו: "אחי, אימה תוקפת אותי לעתים, שמא הרגשָׁתי את קדושת השבת אינה הרגשה אמתית, אלא היא דבר שבדמיון, ואם כן גם עבודתי את ה' איננה עבודה אמתית".

הסכים אתו אחיו, רבי זושא, והציע שעל מנת לבדוק את הנושא לעומקו, יערוך כל אחד ביום חול סעודת שבת על כל פרטיה ודקדוקיה, ויאמר בה לפני תלמידיו דברי תורה. והיה – אם במהלך הסעודה ירגיש את קדושת השבת, סימן שכל הרגשותיו הן דמיונות, אך אם לא ירגיש כלום – הרי זו ההוכחה שהרגשת השבת שלו היא הרגשה אמתית.

ביצעו שני האחים את החלטתם. באחד מימות החול, לבשו את בגדי השבת, ערכו סעודת שבת על כל פרטיה ודקדוקיה, ואמרו דברי תורה בפני תלמידיהם. והנה, מיד כשלבשו בגדי שבת, בא לליבם רגש קדושת השבת כמו בימי השבת.

כשנפגשו שוב, שאל רבי אלימלך: "אם כך הדבר, מה נעשה"?

הלכו השניים לרבם המגיד ממעזריטש לספר לו את סיפורם ואת תחושותיהם. אמר להם הרב המגיד: "אם לבשתם מלבושי שבת, בדין הוא שהרגשתם את קדושת השבת, שכן יש בכוחם של מלבושי השבת להמשיך על האדמה את אור קדושת השבת. לפיכך, אינכם צריכים לחשוש כלל".

****

זכיתי לחוש היום את התחושה הזאת, כאשר קיבלתי את השבת ביום שלישי. קובי אוז התארח היום באולם הספורט בקצרין במופע החדש שלו: "סולם יעקב". מופע זה, העוסק בשבת המלכה, דרך שירים, סיפורים, הגיגים ומחשבות, מכניס את הצופה בו לאווירת השבת, "אפילו אם יוצא יום שלישי", כמאמר "הגשש החיוור".

היה זה קובי אוז במיטבו. את קובי אוז אני אוהב בכל מצב צבירה: כזמר, כמלחין, כסופר, כמשורר, כעיתונאי וכמפיק. את קובי אוז של "טיפקס" (ואני ממליץ בחום על תקליטם החדש), קובי אוז של שיריו האישיים האינטימיים ב"דמעות וים", קובי אוז של גרסאות הכיסוי בעיבוד מזרחי לשירי אריק איינשטיין, אך מעל הכל אני אוהב את קובי אוז של "מזמורי נבוכים". זהו קובי אוז הפועל לתיקון עולם, לתיקון החברה הישראלית, באמצעות החיבור בין הישראלי והיהודי, בין מקורות ישראל לבין התרבות המודרנית, בין תרבות יהדות המזרח לבין התרבות המערבית. המופע "סולם יעקב" הוא התפתחות של "מזמורי נבוכים".

במופע הזה עוסק קובי בשבת. אין תופעה יהודית מזוקקת יותר מהשבת. אך השבת – פנים רבות לה. יש דרכים שונות לחוות את השבת, כפי שיש דרכים רבות להיות יהודי – ובלבד שאין היא סתם יום ז' בשבוע, אלא אנו מעניקים לה משמעות. קובי מספר בדרכו על המשמעות שהוא ומשפחתו מעניקים לשבת. יש לו משחת שיניים מיוחדת לשבת. יש לו נס קפה מיוחד, רק לשבת. כאשר המשפחה נוסעת בשבת, אין היא נוסעת בדרך הרגילה, אלא בדרכי טיול עוקפות, שקטות, שמקנות להם את עונג השבת. וקובי אוז הלומד עם חבריו מידי בוקר גמרא, נח בשבת מהלימוד, "כי אנחנו חילונים". אז מה היא השבת? את החידה הזאת מנסה קובי לפענח במופע. בעצם, אין הוא מנסה לפענח אותה. הוא משאיר אותה פתוחה. ברוח "מזמורי נבוכים", קובי הנבוך, שאינו יודע "איך לקרוא לך, אלוהים או אלוקים" וברוח "בזכות המבוכה" של ברל כצנלסון, מקפיד להישאר עם המבוכה, ולהשאיר אותה פתוחה גם לקהלו. מה בוער לגדור גדרות ולקבוע מסמרות, אם אפשר להשאיר את השאלה פתוחה לשיג ושיח, לפיתוח ולטיפוח?

קובי אוז מופיע עם קבוצת נגנים, ובהם ה-מסמר המלווה אותו כבר שנים רבות, אדם מדר. אדם הוא מהשכונה שלנו, בן כפר הנשיא – מוסיקאי בחסד, וירטואוז, המנגן בכישרון אדיר על שלל כלים, ובהם שוליים ואיזוטריים, מפליא בליווי ובקולות ובעיקר בשריקה. הוא אפילו שורק חזנות.

במופע מארח קובי את ישי ריבו, זמר צעיר, חובש כיפה שחורה. הקהל, שברובו היה דתי, מכיר ואוהב אותו ואת שיריו. לבושתי הרבה, לא הכרתי אותו עד המופע. הוא שר מקסים ושיריו נפלאים, חכמים, דורשים את המקורות בחיבור יפהפה בין פסוקים שונים, בהקשרים חכמים. היה שווה לבוא למופע, ולו כדי להכירו.

החלק הפחות מוצלח במופע, היה כאשר קובי אוז ראיין את ישי. ישי ביישן, לא איש דיבורים, היה קצת מופתע ונבוך, ולא זרם; הראיון היה מאולץ, אך לקובי לקח קצת יותר מדי זמן להבין את הרמז.

למרות אפיזודה זו, המופע היה נפלא.

דמות מרכזית נוספת במופע, כמו ב"מזמורי נבוכים", הוא סבא של קובי אוז מצד אמו, הרב ניסים מסיקה, גדול פייטני תוניס. גם אחרי ששמעתי את הסיפור פעמים רבות, לא יכולתי שלא להתרגש עד דמעות כאשר הוא שב וסיפר את סיפורו, את סיפור בר המצווה ומרידתו הקטנה כשלא שר את ההפטרה, ואת התיקון שעשה ביום הולדתו הארבעים. הפעם, לווה השיר "אלוהיי", שבו מקיים אוז דואט עם הקלטת פיוט של סבא שלו, בקליפ שעיקרו סרט של הסבא במסיבת בר המצווה של קובי. במקום אחר בהופעה, הוא השמיע הקלטה של ההבדלה, בקולו של סבא שלו, כשקובי עונה "אמן" בקולו הילדותי.

קובי סיפר איך בילדותו נמשך אחרי הבל הפופולריות של הפופ המערבי ולא הבחין במתנה הגדולה שבחיקו – הקלטות הפיוטים בפי סבו, שהקליט טרם מותו את כל פיוטי תוניס על "טייפ הסלילים הראשון בשדרות". לקח זמן עד שהוא קלט שהצעקני וההמוני הוא הזול, והייחודי והעמוק הוא יקר הערך. הוא סיפר על הופעותיו בבתי ספר ובפני בני נוער בכל רחבי הארץ, ועד כמה הוא שמח להנחיל לנוער את המסר הזה (אני נכחתי במופע כזה שלו בפני בני נוער, ולמופע בקצרין התלוו אליי ילדיי).

הפעם נכחה גם סבתא שלו מצד אביו, סבתא מסעודה. את סבתא מסעודה קובי לא הכיר. הוא מכיר את הסיפור עליה. היא "סבתא חד סיפורית" הוא אמר, יש עליה רק סיפור אחד.

כל בני דודיו מצד אביו, סיפר קובי, הם בעייתיים באוכל. האחד אינו אוכל את התבלין הזה, השני לא אוכל את הרוטב האחר, השלישי לא אוהב בשר והרביעי לא טועם דגים וכן הלאה. וכשכולם ישבו לשולחן השבת של סבתא מסעודה, כל אחד קיבל בדיוק את מה שהוא אוהב, וחש שכל הסעודה הזאת הוסעדה בידי סבתא מסעודה במיוחד למענו.

ואז אמר קובי, שהוא בוטח במנהיגים שיודעים לטפל בענייני הביטחון והמדיניות, אבל הוא היה רוצה שיהיה להם קצת מסבתא מסעודה, קצת מאותו חסד ומאותה יכולת לפנות לכל חלקי העם, מעל לכל המחלוקות, ולתת לכולם את תחושת הבית והשייכות, את התחושה שהם רצויים. לאחר מכן הוא שר את "תפילת החילוני", שיר שבו מתקבצים היהודים בני כל הסוגים והזרמים לבית תפילה משותף, כשכל אחד מתפלל על פי דרכו. כל אחד בא למקום, כשהוא נושא על גבו את כל הסטריאוטיפים של המגזר שלו בעיני המגזרים האחרים, והסטריאוטיפים הללו על החילונים התל-אביבים, על החרדים, על הרפורמים, על הדתיים לאומיים, על האשכנזים, מופיעים בשיר במלוא ארסיותם. אולם התפילה המשותפת מלמדת אותם להתגבר על המשקעים ולמצוא את המאוחד, כי זו הדרך ליצור כאן חברת מופת.

ובעצם, כל מפעלו התרבותי של קובי אוז, וכך גם המופע הזה, הוא בהשראת סיפורה של הסבתא החד-סיפורית, סבתא מסעודה. שמעתי את הסיפור המרגש, את הכמיהה למנהיגות מסעודית, וחשבתי על נתניהו.

על נתניהו, שאתמול, במשך שש דקות ברציפות, הוקרא בטלוויזיה פשקוויל שטנה והסתה שלו נגד עיתונאית, שמילאה את שליחותה העיתונאית בתחקיר על התנהלותו; מכתב נאצה כשל אחרון הטוקבקיסטים, תחליף לתשובות על הבעיות שעלו בתחקיר. חשבתי על מנהיג שבמקום להבין שתפקידו לאחד את העם, להיות ממלכתי, מכבד ומקבל, הוא מעדיף להיבנות מ"הפרד ומשול", מליבוי וחרחור שנאת אחים.

חשבתי גם על ריבלין, נשיא המדינה, שכל מעייניו הם להיות סבתא מסעודה של עם ישראל – לחבר בין השבטים והמחנות כדי לגבש אומה וחברה.

והבנתי למה נתניהו וחסידיו כל כך מתעבים את ריבלין ומסיתים נגדו – כי הוא מייצג את אותה ממלכתיות ואותה אחדות, שממנה הם סולדים כל כך.

מי ייתן ונזכה להנהגה בהשראת סבתא מסעודה. אך הנהגה אינה רק הנהגה פוליטית. גם אמנים המדברים עם קהל, המופיעים בפני קהל, המעבירים לקהל מסרים, אף הם סוג של הנהגה. וכאשר אמן כקובי אוז מופיע ברחבי הארץ, מופיע בבתי ספר, מעביר את בשורתו – בשורתה של סבתא מסעודה, הוא תורם תרומה גדולה לבניין האומה ולתיקון עולם, שמהווה במידה מסוימת משקל נגד, לאלה הנבנים מהשנאה והפירוד. 

* "שישי בגולן"