אני מסכים עם שתי קביעות שכתב רן בהתייחסותו להצעת "כלכלת
המזון". האחת: "לעתים כדי לחזק את השיתוף יש צורך לבצע הפרטות
מקומיות". השניה: "היכולת של אורטל להימנע מדיכוטומיה של שחור ולבן,
הפרטה ושיתוף, וליצור פתרונות יצירתיים וצבעוניים לאורח חיינו, היא אחת החוזקות
והמפתחות להצלחה שלנו. עלינו להמשיך ולשאוף לפעול ברוח זו".
ההסכמה עם קביעות אלו אינה מקרבת אותי כהוא זה להסכמה עם הצעת
"כלכלת המזון". יתכן שהפתרון הזה יצירתי וצבעוני, אך הוא פתרון גרוע,
לבעיה שאינה קיימת.
מרבית ההפרטות המקומיות, שקידמו את השיתופיות של אורטל, נעשו בסוף
שנות ה-80 ולאורך שנות ה-90. את רובן אני הובלתי, בשתי קדנציות כמזכיר, או הייתי
שותף להובלתן. ממרחק הזמן, רק התחזקה דעתי
שהיה זה צעד נכון. אולם בדיוק מאותה סיבה שיזמתי אותן הפרטות, אני שולל את
ההפרטה עליה מדובר הפעם. היא הפוכה במהותה ובמשמעותה ולכן תוצאותיה תהיינה הפוכות.
****
סקירה היסטורית קצרה. תהליכי השינוי שחוללנו באותה תקופה, נועדו
להבטיח את עתיד אורטל כקיבוץ שיתופי, באמצעות ויתור על שיטות שלדעתנו אבד עליהן
כלח, ולא זו בלבד שאינן מקדמות את השיתוף, הן מזיקות לו. לכן, הפרדנו בין העסק
והקהילה, ביטלנו את סידור העבודה והחלטנו שעל החבר לעבוד במקום שהוא בוחר ולשאת
באחריות לבחירתו, הקמנו את יחידת משאבי האנוש, הנהגנו פנסיה ועוד. ו... כן, ביצענו
הפרטות.
מה עמד מאחורי אותן הפרטות? עד אז תקציב הקהילה נקרא "אחזקת
אדם". תפקיד הקיבוץ היה "להחזיק את החבר", והתקציב – שנעשה על
פי חוברת שהנפיקה התנועה, קבע כמה עולה להחזיק אותו. היו "תקציבים נורמטיביים"
(כלומר תקציבים על פי נורמה שהופיע בחוברת התנועתית) רבים, חלקם מיושנים עד
מגוחכים. אפילו שטות כמו "תיקון שעונים".
במהלך שנעשה בשלבים, זרקנו הצדה את תכנית "אחזקת אדם"
ובנינו תקציב קהילה המשרת את צרכי הכלל. את מה שמיועד לפרט איגדנו לתוך תקציב כולל
גדול, שמאפשר לחבר ולמשפחה את הבחירה מה לעשות בכספם. את השיטה הישנה כינינו
"תסמונת המטפלת". אמרנו שחבר הקיבוץ הוא מעין ילד, והממסד הוא מעין
מטפלת תורנית, שצריכה לדאוג לו, לומר לו מה לצרוך. כן, הייתה אפילו ועדת צריכה. וחבר שלא התאים לו מה שהקיבוץ נותן,
הלך לוועדת חברים עם בקשה אישית חריגה. בשינוי שחוללנו, אמרנו: די! לא עוד תסמונת
המטפלת. החבר הוא אדם בוגר ועצמאי. הקיבוץ הוא קיבוץ של אנשים עצמאיים.
"קיבוץ של אינדיבידואליסטים" – כך הגדרנו את אורטל.
ההפרטה כללה דברים גדולים וכבדים כמו ריהוט (היה סל ריהוט המחולק לשבע
שביעיות שהחברים קיבלו על פי שיטה שרק שתי חברות באורטל הצליחו להבין אותה),
נסיעות לחו"ל (היה תור לנסיעות לחו"ל), חוגים לילדים, החשמל, השימוש
במכבסה ואולי החשובה והמהפכנית ביותר – הניידות; מתן האפשרות לחברים להחזיק רכב
פרטי והעברת עלויות התחבורה של אורטל לתקציב החברים. והיו המון דברים קטנים כמו
טיטולים, טמפונים, 300 ק"מ חופשיים + 500 ק"מ מסובסדים, בגדי עבודה, סבסוד
סיגריות ומוצרי מזון חופשיים (ירקות, חלב ומוצריו ועוד).
ההפרטה הזאת נעשתה על פי שיטה. הגדרנו את הצריכה על פי שלושה פרמטרים.
א. התחומים המיועדים לפרט. ב. התחומים המיועדים לציבור. ג. התחומים אותם הגדרנו
כערבות הדדית.
את הבריאות והרווחה, למשל, הגדרנו כערבות הדדית. הם מבטאים את האחריות
המשותפת שלנו, ואת הערבות שלי לחברי ושל חברי אליי. את החינוך החברתי קהילתי, את
התרבות, את הנוי ואת חדר האוכל, למשל, הגדרנו כתחומים המיועדים לציבור. מטרתם היא
לחזק אותנו כקיבוץ, כחברה, כקהילה. את רוב הדברים המיועדים לפרט – העברנו לפרט;
הפרטנו אותם (למעט חריגים כמו ההסקה, כיוון שהמערכת הייתה בנויה באופן משותף ועלות
שינויה לא היה כדאי).
הייתה זו הגדרה מחדש של "לכל אחד לפי צרכיו", במשוואה
הקיבוצית של "מכל אחד לפי יכולתו – לכל אחד לפי צרכיו". לא עוד מטפלת
הקובעת לחבר מה הם צרכיו, אלא תקציב כולל וגדול לחבר, היודע מהם צרכיו האמתיים.
בתחום המזון, הפרדנו בין המזון שהחבר צורך כפרט, לבין חדר האוכל שהוא
הלב הפועם של הקהילה. את המזון המיועד לפרט – הפרטנו. חדר האוכל נשאר משותף,
ולאורך השנים אנו רק מחזקים ומשביחים אותו.
אפשר להשוות את תחום המזון לתחום החינוך. כאשר הפרטנו את המוצרים
החופשיים, הפרטנו גם את החוגים הילדים (הכוונה לחוגים פרטיים, מחוץ לאורטל). לעומת
זאת, לא הפרטנו את בתי הילדים ולא את החינוך החברתי קהילתי, כפי שלא הפרטנו את חדר
האוכל. ומאז אנו רק מחזקים ומשביחים את מערכת החינוך.
****
הופתעתי לקרוא במאמרו של רן את הטבלה, שבאה לבחון איך אורטל מספקת את
צרכי החבר, ומגיעה למסקנה שאין היא מספקת את צרכיו של החבר שאינו עולה לחדר האוכל.
זו טבלה המנמקת הפרטה, המחזירה אותנו לעידן תסמונת המטפלת.
אורטל אינה אמורה לספק מזון לחברים. יש לחברים תקציב והם יכולים לספק
לעצמם את המזון. אולם אורטל מקיימת את המוסד המרכזי המקיים את היחד החברתי – חדר
האוכל, ולשם כך היא מאפשרת לחבר חלופה חברתית וגסטרונומית משובחת. החלופה הזאת
ניתנת לחברים ללא תשלום, מתוך רצון לעודד את החברים לבחור בה, וכמסר שחדר האוכל
הוא התגלמות מהותנו כמשפחה מורחבת. זה המצב הנוכחי. ההצעה החדשה, אם
תתקבל, תקלקל זאת.
רוב מוחלט של החברים שהשתתפו באסיפה העבירו את המסר הזה, לשמחתי. אני
מקווה שהמסר ייקלט וההצעה תיגנז.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
