הבלוג של אורי הייטנר

אם חבר קיבוץ יפנה לוועדת התרבות או למזכירות הקיבוץ בבקשה להזמין את בנצי גופשטיין, מנהיג ארגון הימין הרדיקלי "להב"ה" להרצות במועדון מטעם ארגונו – האם בקשתו תתקבל?

אני משוכנע שאם בקשה כזו תופנה לאורטל, היא תדחה על הסף. אני משוכנע שכך יהיה ברוב המכריע של הקיבוצים, אולי בכולם.

למה, בעצם? הרי מועדון הקיבוץ הוא מבנה ציבור. הרי ארגון להב"ה הוא ארגון חוקי. הרי חופש הביטוי הוא עקרון מרכזי בדמוקרטיה.

הכל נכון, ולא רלוונטי. חופש הביטוי מחייב את המדינה לאפשר זכות ביטוי לכל ארגון חוקי. הוא אינו מחייב קהילה וולונטרית להעמיד את רכושה כבמה לכל אחד. חברה וולונטרית כקיבוץ, רשאית להחליט שמסיבות ערכיות, יש מי שנמצא אצלה מחוץ לתחום, כי גם אם הוא לגאלי הוא אינו לגיטימי. קיבוץ רשאי להחליט שהוא פתוח ואף שמח לתת במה למכלול רחב של דעות, אך הוא גם רשאי להציב גבול, אם מפני קיצוניות הדעות ובעיקר כשמדובר בקיצוניות המעשים. ארגון גזעני ופרוע כלהב"ה, קו-קלוקס-קלאן הישראלי, הוא מחוץ לתחום בקיבוצינו.

בעמוד "הארץ" של ערב שבת, פורסמה כתבה ארוכה של אור קשתי, עם כמה עמודי המשך, על הקיבוצים והמושבים שסותמים פיות ואינם מוכנים להעמיד את מבני הציבור שלהם למפגשים עם נציגי "שוברים שתיקה". הכתבה הייתה ברוח שיח הזכויות. חופש הביטוי מחייב לתת ל"שוברים שתיקה" את מוסדות הציבור, ובאיזו זכות סותמים פיות? וכו'.

קהילה קטנה בכלל, וקיבוץ בפרט, אינם יכולים להתקיים רק על שיח זכויות. יש גם שיח של ערכים, של אידיאולוגיה, של זהות, של תרבות, של מחויבות ואפילו של חובות, רחמנא לצלן. וכמו במקרה של להב"ה, כך גם במקרה של "שוברים שתיקה", העניין אינו חופש הביטוי, אלא השאלה היא האם מבחינה ערכית אנו חושבים שיש לתת לגיטימציה לארגון כזה.

אנו תנועה ציונית, אנו תנועה פטריוטית, אנו מחנכים את בנינו לשירות משמעותי וקרבי בצה"ל מתוך מחויבות ואחריות להגנה על המדינה. וגם אם יש בתוכנו מגוון עמדות פוליטיות, וגם אם הרוב המכריע בתנועה הקיבוצית אינו תומך בעמדות הממשלה הנוכחית ומצביע למפלגות המצויות באופוזיציה – אין בכך כדי לסדוק את מהותנו הציונית, הפטריוטית ואת מחויבותנו למדינת ישראל, לביטחונה. כן, וגם לבנינו המשרתים בצה"ל.

ארגון "שוברים שתיקה" מוקצה מחמת מאוס, לא בשל העמדות הפוליטיות שהוא מבטא, אלא בשל פעולתו האקטיבית נגד מדינת ישראל ונגד צה"ל וחייליו. כאשר אזרחי הדרום ובהם רצועת קיבוצינו בעוטף עזה הותקפו לאורך שנים בטילים, וצה"ל יצא להגן עליהם במבצע "צוק איתן" – התנועה כולה התגייסה לסיוע לקיבוצים. ובני הקיבוצים, בסדיר ובמילואים, התגייסו בהמוניהם למבצע, ולצערנו הרב היו מי שלא חזרו מן המבצע, הרבה יותר מחלקנו באוכלוסיה. למה? כי כאלה אנחנו. כי על כך אנו מחנכים את בנינו. כי אלה ערכינו.

ומה עשה ארגון "שוברים שתיקה" באותה שעה? העליל עלילות דם בזויות על צה"ל ועל חייליו – בנינו. רץ ברחבי העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה, כחוד החנית של תנועת הדה-לגיטימציה למדינת ישראל והחרמות עליה, כדי להפיץ שקרים נתעבים ולהסית את צעירי העולם נגד מדינת ישראל.  

ארגון כזה הוא מוקצה מחמת מיאוס והוא מחוץ לתחום במקומותינו. אין זה עניין של חופש הביטוי, אלא של זכות הקיבוץ כחברה ערכית, לומר: עד כאן.

* "ידיעות הקיבוץ"