* צ'רצ'יל צדק – צ'רצ'יל כבר אמר ש"הדמוקרטיה
היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד כה".
* הלקח – הלקח המרכזי מתוצאות הבחירות בארה"ב, הוא ההכרח במיינסטרים
חברתי ופוליטי. בסכנה שבשיח הקצוות. אובמה הרחיק לכת בהליכתו הקיצונית בכיוון
הליברלי (בשיח הישראלי: "השמאלני") הרדיקלי והרוח שהוא זרע נקצרה בסופת
טראמפ. מהו טראמפ? הקצנה אל הקצה הימני הרדיקלי.
המסורת האמריקאית היא של התמודדות בין ליברלים לשמרנים. טראמפ אינו
שמרן, הוא פופוליסט. שמרנות ופופוליזם רדיקלי לא ממש הולכים יחד. אבל השמרנים
הרפובליקאים, שבמציאות פוליטית שונה לא היו מעלים על דעתם לתמוך בו, תמכו בו כדי
לכופף את המקל לצד השני.
פוליטיקת הקצוות הזאת מסכנת את הדמוקרטיה, שחייבת להתבסס על הסכמות,
על קונצנזוס. זה נכון בארה"ב, זה נכון באירופה וזה נכון בישראל. אנו חייבים
לחדש את המיינסטרים הציוני דמוקרטי בישראל, ולא לתת לקצוות מימין ומשמאל להרוס את
החברה הישראלית ואת מדינת ישראל.
* נגד מי הם מפגינים? – יסוד מוסד בדמוקרטיה הוא כיבוד הכרעת הרוב, או לפחות קבלתה. בצדק רב
נמתחה ביקורת חריפה על טראמפ, שהכין מראש קמפיין של אי קבלת הכרעת הרוב, אם לא
ינצח. אולם הוא ניצח, ומה קורה במחנה שכנגד?
הילרי קלינטון התקשרה למנצח ובירכה אותו על ניצחונו, כראוי. היא נאמה,
כראוי, נאום תבוסה (אם כי באיחור מיותר של שעות אחדות) ובו כיבדה את התוצאות ונטלה
אחריות על הפסדה. גם הנשיא אובמה נהג כראוי לנשיא של דמוקרטיה.
אולם ההפגנות וההתפרעויות ברחבי ארה"ב בעקבות הבחירות, של עשרות אלפים
המסרבים להשלים עם תוצאות הבחירות, הן הפגנות אנטי דמוקרטיות. נגד מי הם מפגינים?
לא נגד טראמפ, שעוד לא החל את תפקידו, אלא נגד ההכרעה הדמוקרטית של הבוחר. הם מפגינים
נגד הכרעת העם. זו תופעה חמורה מאוד.
ההקצנה שבאה לידי ביטוי בהפגנות הללו, היא שבנתה את הטראמפיזם והביאה
את טראמפ לחדר הסגלגל. אבל הם לא לומדים את הלקח.
כמובן שאי אפשר לפטור את טראמפ מאחריותו לאירועים הללו, בקמפיין השנאה
וההסתה שניהל. כעת, כנשיא, הוא נושא באחריות, ויש לקוות שהתפקיד יעשה את האדם.
עליו לבצע מהפך של 180 מעלות בהתנהלותו, לזכור שהוא הנשיא של כולם, גם של אלה שהוא
נבנה מהפצת השנאה כלפיהם, גם של אלה המפגינים נגדו וצורחים "הוא לא הנשיא
שלנו". מהפך כזה אינו פשוט, אך זה האתגר שלו.
התבטאויותיו בימים הראשונים לאחר היבחרו הם אכן היפוכה של הדמגוגיה
שלו בתקופת הבחירות. אך מוקדם לדעת איך הוא ינהג כנשיא.
* הטלפון שהיה – אחת התוצאות של ליל הבחירות הדרמטי בארה"ב, היא העובדה שהמנצח
קיבל שיחת טלפון מהמפסידה. במקרה ההפוך זה לא היה קורה. הרי טראמפ הודיע שיכבד את
תוצאות הבחירות... אם ינצח.
* ללא דופי – התנהלותו של נתניהו במערכת הבחירות בארה"ב הייתה ללא דופי.
הוא לא אמר מילה שלילית על אף מועמד. הוא לא הביע תמיכה באף מועמד. הוא הביע
ביטחון בידידות של שני המועמדים לישראל ובכך שהיחסים המיוחדים בין המדינות יימשכו
בכל תוצאה שתהיה. כך ראוי לנהוג וטוב שכך הוא נהג.
לדעתי, הייתה הגזמה רבה בביקורת על התייצבותו, כביכול, של נתניהו, לצד
רומני בבחירות הקודמות. אולם הפעם הוא הקפיד הקפדה יתרה לא לתת בדל פתחון פה
לביקורת עליו בנושא זה.
* מדיניות טראמפ כלפי ישראל - במהלך מערכת הבחירות, השמיע טראמפ הצהרות מנוגדות ביחס לישראל. מצד
אחד, הוא אמר דברים שאף נשיא או מועמד לנשיאות לפניו לא אמר, כמו שארה"ב תהיה
נייטרלית בסכסוך הישראלי פלשתינאי וכמו שארה"ב תדרוש מישראל תשלום על הסיוע
הביטחוני מארה"ב. מצד שני, הוא הביע תמיכה בישראל ובמדיניותה הן בנושא
הפלשתינאי והן בנושא האיראני כפי שאף אחד מקודמיו לא הביע. אפשר לומר שכל דרך שבה
יפעל, מן הקצה האחד ועד הקצה האחר, הוא יוכל לעגן בהצהרותיו במערכת הבחירות.
נקווה מאוד שכנשיא הוא יממש את הצהרותיו הפרו-ישראליות. כאשר נתניהו
יפגוש אותו לראשונה, עליו לקדם בעיקר את הנושאים הבאים:
א. טראמפ הצהיר בחלק מהתבטאויותיו שארה"ב תבטל את הסכם הגרעין
האיראני. זה לא יקרה, ולא צריך לקרות. ארה"ב אינה יכולה להפר את ההסכם באופן
חד צדדי, בשל עקרון רציפות השלטון.
אולם רציפות השלטון אינה מחייבת הבלגה על הפרות ההסכם, ואין ספק
שההסכם מופר ויופר. למה אין ספק? כי הרי אף ילד אינו מאמין לאגדה, שאיראן מקימה
כור גרעיני "לצרכי שלום". על ישראל לדרוש מטראמפ להבהיר שכל הפרה קטנה
של ההסכם תביא לביטולו. על ישראל, בשיתוף פעולה עם המודיעין האמריקאי, לבחון כל
מידע על הפרה ולבנות תיק מרשיע בנושא. הנחת העבודה חייבת להיות, שאם לא התגלו
הפרות איראניות, סימן שלא חיפשו אותן מספיק.
ב. טראמפ הצהיר שיעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. הוא לא הראשון
שהבטיח זאת. האחרון היה ג'ורג' וו בוש. האם גם טראמפ יצטרך לקודמיו שהפרו את ההבטחה,
או יהיה הראשון שיעמוד בה?
על נתניהו ללחוץ על טראמפ לממש את ההבטחה הזאת. זהו אבסורד, שהידידה
הקרובה ביותר של ישראל טרם הכירה בבירתה. ודוק – אין המדובר באי הכרה בסיפוח חלקה
המזרחי של העיר, אלא בעצם ריבונות ישראל על חלק כלשהו בירושלים. יש לפעול להכרה
אמריקאית גם בסיפוח מזרח ירושלים, אך לכל הפחות – בעצם ריבונותנו על ירושלים ועל
היותה בירת ישראל. העברת השגרירות היא צעד סמלי חשוב בנדון. אם הוא יבוצע, אין זה
מן הנמנע שמדינות נוספות תלכנה בעקבות ארה"ב.
ג. על ישראל ליזום הכרה אמריקאית בחוק הגולן. יש לציין שבעת סיפוח
הגולן כיהן בארה"ב נשיא רפובליקאי, רייגן, שהגיב בתקיפות על החוק ואף הטיל על
ישראל סנקציות בגינו. אולם היום, לאחר 50 שנות שלטון והתיישבות ישראליים על הגולן,
לאחר 35 שנות ריבונות ישראלית על הגולן, לאחר שסוריה דחתה את הצעות הנסיגה מהגולן
שהוצעו לה בידי 5 ראשי ממשלה ישראליים, כי היא דרשה גם אחיזה בכינרת, ולאחר שסוריה
התפרקה לגורמים, הגיע הזמן שארה"ב תשנה את עמדתה.
* שיטה מעוותת – בספירת כלל הקולות בבחירות בארה"ב, קיבלה הילרי קלינטון מספר
רב יותר של קולות מטראמפ. אין בעובדה זו כדי להמעיט כהוא זה מעובדת ניצחונו.
דמוקרטיה פועלת על פי כללי משחק, וכללי המשחק בארה"ב ותיקים ומקובלים,
והניצחון של טראמפ היה על פיהם.
אולם בעיניי, השיטה הרובנית לקויה ומעוותת. שיטה רובנית, היא שיטה שבה
המועמד שזכה ברוב הקולות במדינה, מקבל את כל האלקטורים של המדינה. זו השיטה הנהוגה
ב-48 מתוך 50 המדינות בארה"ב. שיטה זו מנוגדת לעיקרון הבסיסי של בחירות
דמוקרטיות –ההשפעה השווה של כל קול. בשיטה הזו, הולכים לאיבוד קולות רבים –
קולותיהם של כל מי שלא בחרו במנצח בכל אחת מן המדינות.
במקרה הנוכחי, הרוב של קלינטון היה זעיר, אך שיטה זו עלולה להביא לתוצאה
שבה המפסיד קיבל מספר קולות רב באופן משמעותי מן המנצח. למשל, במצב שבו הפער
באלקטורים קטן מאוד, אך במדינות שבהן ניצח המפסיד הוא ניצח בפערים גדולים מאוד
ובמדינות שבהן הפסיד הוא הפסיד על חודם של קולות מעטים.
אין זו הפעם הראשונה שבבחירות בארה"ב נבחר מי שקיבל פחות קולות,
וכך גם בבריטניה שבה נהוגה שיטה אזורית רובנית.
אגב, בן גוריון חתר בכל מאודו לשנות את שיטת הבחירות לכנסת לאזורית
רובנית. הוא לא הצליח בכך, בשל התנגדות הן של האופוזיציה והן של שותפותיו
הקואליציוניות. כאשר נוכח שאין סיכוי שהשינוי יתקבל בכנסת, הוא הציע להביא את
הסוגיה למשאל עם, אך גם הצעתו זו (שהוגשה בידי יוסף אלמוגי) נדחתה בכנסת.
* קו השבר - עמדותיי בסוגיות המדיניות ביטחוניות, אינן רחוקות, בדרך כלל, מאלו
של נתניהו. אני סבור שהוא מנהל את יחסי החוץ והביטחון של ישראל באחריות ובשיקול
דעת, בוודאי לנוכח הסערות המטלטלות את העולם ופרט את אזורנו.
אולם חברה מפורדת, מרוסקת ומפוררת לא תוכל לעמוד לאורך זמן, גם אם
ההנהגה תוביל מדיניות חוץ וביטחון נבונה. האופן שבו פועל נתניהו, בעיקר ככל
שאחיזתו בשלטון מעמיקה, היא איום משמעותי על החוסן הלאומי, הסולידריות החברתית והדמוקרטיה
הישראלית. האופן שבו הוא נבנה משנאה ופירוד, ומבסס את שלטונו על הפרד ומשול ועל
חרחור מדנים בחברה הישראלית, הפכה לאיום אסטרטגי על מדינת ישראל.
התקפותיו המרושעות ושלוחות הרסן על כל מי שמעז להתנגד לו, פעולתו נגד
העיתונות, ניסיונותי כשר התקשורת להשתלט על העיתונות כדי לאלפה להיות עיתונות
צייתנית, מינויים בלתי מתאימים בעליל ומתוך כוונה הרסנית במודע לתפקידים כמו שרת
התרבות הם סכנה חמורה לעתידה של ישראל, לא פחות מהסכנות שבמדיניות חוץ וביטחון
בעייתית ושלילית.
מתקפתו המתלהמת, השקרית והארסית על אילנה דיין, במקום להשיב לעניין על
תחקיר, שהתבסס על עדויות של מקורביו ואנשים הקרובים להשקפת עולמו, על האופן המבהיל
והבעייתי, בלשון המעטה, שבה מתנהל שלטונו, הם שפל נורא.
הוא זכה למחיאות כפיים וים של לייקים מן הגרעין הקשה של הימין הקיצוני
ומן הגרעין הקשה של חסידיו השוטים, הקונים את הפרנויה המתבכיינת שלו ומזדהים אתה. אולם
אם יגיע למצב שבו כל מי שאינו שייך לשני הגרעינים הקשים האלה, גם בין בעלי השקפות
הקרובות אליו בסוגיה המדינית, יתנערו ממנו סופית ולא יתנו יד להמשך שלטונו, ניתן
יהיה לראות בפשקוויל האימים שלו נגד אילנה דיין, את תחילת הקץ של שלטונו.
* עמוס עוז מידרדר - לפני עשר שנים, פרסם עמוס עוז את ספרו "על מדרונות הר
געש", שבו תיאר בשלוש מסות מרתקות את יחסיו המורכבים עם גרמניה, משלילה
מוחלטת של כל זיקה למדינה זו, בשל עברה, ועד היותו כמעט בן בית בה, וחתן כל פרס
ספרותי הקיים בה. בספר הוא גם סיפר על התמודדותו עם השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי
והאנטישמי. ואכן, הייתה זו התמודדות מרשימה, אמיצה, מעוררת השראה, של ישראלי
ויהודי גאה, שהיה מעין שגריר בלתי רשמי של החברה הישראלית, בלי להסתיר את העובדה
שהוא חלוק על ממשלת ישראל ומדיניותה. גישה זו אפיינה אותו לאורך שנים רבות, ולא בכדי
הוא היה מוקצה בעיני השמאל הרדיקלי בישראל ושנוא עליו.
אף שאני חולק על עמדותיו של עמוס עוז, תמיד נהגתי להציגו כאחת ההוכחות
המובהקות לתהום הפעורה בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי האנטי ישראלי. אני מרבה
לצטט משפט שלו, על פיו הציונות היא שם משפחה, ובתוכה שמות פרטיים רבים. הציונות של
עוז שונה מהציונות שלי. היא שונה ממנה לא רק בחילוקי הדעות המדיניים, אלא גם בכך
שהציונות שלו היא ציונות קסטרטופלית, כלומר היא מוצדקת בקטסטרופה של היהודים
בגולה, ובהכרח של היהודים בבית לאומי כמקלט בטוח. הדבר קשור גם לעמדותיו המדיניות –
הוא מתנגד לכל מה שבעיניו חורג מהמינימום המאפשר את המקלט הבטוח הזה. אני רואה
בציונות בראש ובראשונה ייעוד – קיבוצו של העם היהודי, רובו ככולו, במולדתו ארץ
ישראל במרחב המקסימלי בתוכה המאפשר רוב יהודי מובהק במדינה דמוקרטית, הקמת חברת
מופת יהודית והתחדשות היצירה היהודית המגוונת.
בהרצאות ושיעורים שאני נותן על השאלה: "ציונות – מקלט או
ייעוד?" עמוס עוז הוא הדוגמה המרכזית של תפיסת הציונות כמקלט. אני נוהג לצטט
מתוך ספרו הנפלא – פסגת יצירתו ואחת מפסגות היצירה העברית "סיפור על אהבה
וחושך", את הקטע המרגש, שבו אביו מספר לו בליל כ"ט בנובמבר על התלאות
שעבר כילד בגולה האנטישמית, ואת הבטחתו שכעת זה לא יקרה שוב, כי תהיה לנו מדינה. המסר
הזה הוא תכלית זכות הקיום של מדינת ישראל על פי תפיסתו. אני חולק עליה, ומעמיד
מולה הוגי דעות ציוניים כברל כצנלסון, טבנקין, בן גוריון ויגאל אלון, המייצגים
תפיסה ציונית של ייעוד. אולם אני מדגיש שאלו ואלו הם ציונים לעילא ולעילא, ששמות
פרטיים מפרידים ביניהם, אך הם חלק מאותה משפחה, המשפחה הציונית.
לצערי, לאחרונה אני מזהה אצל עמוס עוז הידרדרות מדאיגה לעבר השמאל
הרדיקלי. זה החל לפני חודשים אחדים, כאשר הכריז שהוא מסרב להופיע עוד מטעם משרד
החוץ הישראלי. התופעה הגיעה לשפל, כאשר הוא היה הנואם המרכזי באירוע של
"שוברים שתיקה" השבוע בבאר שבע. צר לי על כך מאוד מאוד.
* אג'נדה פלגנית - אחד המשוררים האהובים עליי, מירון ח. איזקסון, מציין השבוע את יום
הולדתו הששים. ב"ישראל היום" נערכה שיחה משותפת אתו ועם עוד שני משוררים
מובילים, שלמדו אתו באותה הכיתה – אמיר אור וליאת קפלן. שיחה מעניינת מאוד.
הזדהיתי במיוחד עם דברים שאמר אור על "ערס-פואטיקה":
"אני מסתכל על חלק גדול משירת ערס-פואטיקה ורואה שם גזענות עדתית ושנאה, ועל
אנשים שעדיין כותבים דרך אג'נדה פוליטית וקצת מרחם עליהם; כן, זה תופס כותרות וזה
בסדר, אבל כיוצרים הם מפסידים בגדול... לרתום את כל כוחות היצירה שלך לטובת אג'נדה
פלגנית, עדתית – זה די משעמם... זה סוג שירה המנסה להתפלג מהמקום הישראלי, ליצור
את הזהות המפוררת של אנחנו ואתם. זו אג'נדה פוליטית. האם היא טובה? אני חושב שהיא
רעה לנו כחברה, וכשירה זה קצת ילדותי ומביך בעיניי. אם אנחנו חפצי חיים אנחנו צריכים
למצוא את המקום שבו כל הקבוצות בחברה יכולות להתקיים בשלום, לא במלחמה. וכרגע זה
לא קורה לנו, ולא ברור למה אנחנו עושים את זה לעצמנו". אני מסכים אתו, דווקא
כיוון שאני מעריך את הכישרון של משוררים כעדי קיסר ורועי חסן, ומיצר על הכיוון שהם
בוחרים להוביל את שירתם.
איזקסון דווקא חלק על עמדתו של אור באשר לערס-פואטיקה, אך גם הוא אמר
דברים נכוחים באותה רוח (לא בהקשר של ערס-פואטיקה): "אני רואה את הפשרה
כאפשרות המועדפת עלי. הפכנו לחברה שמטפחת מאוד את הסכסוך ואני סבור שצריך לחתור
ולמצוא דרכים חיוביות להגדיר את עצמנו".
* משורר דגול - כאשר שמעתי על הענקת פרס נובל לספרות לבוב
דילן שמחתי. באמת מגיע לו. אבל אמרתי בלבי (ולחבריי): קודם מגיע ללאונרד כהן.
הוא לא הספיק. לאונרד כהן היה משורר
דגול. אגב, אילו הוא היה זוכה בפרס, לא היה מתעורר הוויכוח העקרוני "האם זאת
שירה", כי הוא החל את דרכו כמשורר הכותב שירה בלתי מולחנת. רק אחרי שפרסם את
שלושת ספרי השירה הראשונים ואת הרומן הראשון, וכבר נחשב לאחד המשוררים והסופרים
המובילים בקנדה, החל בקריירה כמוסיקאי וזמר, בעיקר משיקולי פרנסה.
יהי זכרו ברוך!
* פטריוט יהודי ואוהב ישראל - מתוך מאמר שכתבתי ב-13 באפריל 2016:
"איזה מזל שהזמר והמשורר לאונרד כהן אינו קורא 'מעריב'. אילו קרא, מה היה
עושה לאחר קריאת מאמרו של העיתונאי היורד רון מיברג, בו לעג לניסיון להביא את
לאונרד כהן למופע בישראל? בגיליון ערב פסח, הסביר מיברג שאין מצב שכהן יסכים
להופעה כזאת. ישראל אחרי 'עופרת יצוקה' מוקצית בדעת הקהל מחמת מיאוס, ואם כהן
יופיע בארץ, הוא עלול בהופעה אחת להרוס את כל הקרדיט שיצבור ב-80 המופעים במסע
הפרידה שלו.
לאונרד כהן לא קרא, כנראה, את מיברג,
ולכן הוא החליט לסיים את הקריירה המוסיקלית שלו, בת עשרות השנים, במופע בישראל,
בפני בני עמו. לאונרד כהן, פטריוט יהודי ואוהב ישראל, לא יכול לבחור דרך טובה
וראויה יותר לסיים את הקריירה שלו".
* מה יש לך? - מיהי גברת לוין מן השיר של "השלושרים" "מי מפחד
מגברת לוין"? כידוע, זוהי מבקרת הטלוויזיה המיתולוגית הדה בושס ז"ל.
מסתבר שלא. בראיון ל"7 ימים" סיפר יהונתן גפן שכתב את השיר
על הלית ישורון. הדה בושס החליטה שהשיר הוא עליה, הפיצה זאת ובמחאה חדלה לדבר אתו,
עד יומה האחרון.
* מבצע מגרסה - היום, 13 בנובמבר, מלאו 50 שנה לפעולת סמוע (מבצע מגרסה) – הפעולה הגדולה
ביותר של צה"ל בעשור שבין מבצע סיני למלחמת ששת הימים. בעקבות פיגועי מחבלים
רבים שיצאו מירדן, וימים אחדים לאחר ששלושה חיילי צה"ל נהרגו כשרכבם עלה על
מוקש, והעקבות הובילו לכפר סמוע שבדרום הר חברון, ביצע צה"ל פעולת גמול גדולה
נגד הכפר הפלשתינאי. את הפשיטה ביצעו חטיבת הצנחנים בפיקודו של רפאל איתן וסיירת
מטכ"ל בפיקודו של דוביק תמרי. גדודי צבא ירדן התערבו בלחימה וכן התפתח קרב
אווירי שבו הופל מטוס ירדני.
בפעולה נפל המפקד הנערץ של גדוד הצנחנים 202 יואב שחם, ונפצע אחד
המ"פים מתן וילנאי. כעבור כשנתיים הקימו חייליו של יואב יישוב בגולן – בכור המושבים
בגולן, גבעת יואב.
* ביד הלשון
רוב מיוחס – בדיון על שיטת הבחירות לשופטי בית המשפט העליון, שבה כדי להיבחר
זקוק המועמד לתמיכת 7 מתוך 9 חברי הוועדה למינוי שופטים, נשמע שוב ושוב המושג
"רוב מיוחס".
זה הביטוי המקובל, אך הוא אינו נכון.
מיוחס הוא מופלה, זוכה ליחס מועדף. איזו העדפה או ייחוס יש לרוב בשיטה
הזו? נהפוך הוא, יש כאן מיעוט מיוחס.
אתן דוגמה מחיי כחבר קיבוץ. כדי להתקבל לחברות בקיבוץ, יש צורך בתמיכת
2/3 מהמצביעים בקלפי. אם 2/3 מהמצביעים פחות חבר אחד תומכים במועמד ואילו 1/3
מהמצביעים ועוד חבר אחד מתנגדים – המועמד לא יתקבל. משמעות הדבר, היא שקולו של
מתנגד שווה לשני קולות של תומך. אם כן, מי כאן המיוחס? הרוב או המיעוט?
הוא הדין בוועדה לבחירת שופטים. די בהתנגדות של שלושה חברים למועמד,
כדי לסכל את בחירתו. לכן, המיוחס הוא המיעוט.
הביטוי "רוב מיוחס" הוא המקובל, אך הוא שגוי. נכון להגדיר
זאת "רוב מיוחד".
למה רוב מיוחד? להבדיל מרוב רגיל. רוב רגיל, הוא רוב המצביעים. כאשר
נדרש רוב גדול מהרגיל, הוא רוב מיוחד.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
