הבלוג של אורי הייטנר

לראשונה מאז משה, אנו פוגשים נביא מחוקק. יחזקאל אינו מסתפק בהנהגה רוחנית, אלא מציב חוקי עשה ואל תעשה, בתיאור חזון שיבת ציון.

מרבית חקיקתו היא פולחנית – תיאור ארכיטקטוני מפורט של בית המקדש ותיאור עבודת הקורבנות, אך יש גם חקיקה נדל"נית – סוגיות קרקע וחקיקה חברתית.

בחקיקת התנ"ך, הן בחוקי התורה והן בדברי יחזקאל, המלך והנשיא (בהתאמה) כפופים לחוק. הם אינם שליטים כל יכולים. הם אינם החוק. לא על פיהם יישק דבר. ולא רק לחוק הם כפופים, אלא גם לכללי המוסר.

הסמל להתנגשות בין תפיסת המלך הכל יכול לתפיסת המלך הכפוף לחוק ולכללי המוסר, הוא פרשת כרם נבות היזרעאלי. האופן שבו סופר הסיפור, הציג את הקונפליקט כעימות בין תפיסת המלוכה שאיזבל ייבאה מצור, כלומר "חוקי הגויים", לבין תפיסת המלוכה שייצג אליהו, ברוח חוקת המלך בתורה. אחאב נקרע בין שתי השיטות.

בחוקי הנשיא, שמציב יחזקאל בחזון שיבת ציון שהוא נושא בבבל, הוא מתייחס לכשלי העבר, לחטאי המלכים בתקופת בית ראשון, כמופת שלילי שכנגדו יש להציג את חזון הנשיאות של תקופת בית שני.

טראומת כרם נבות היזרעאלי מככבת הן בפרק מה והן בפרק מו. בפרק מה אמר הנביא: "רַב לָכֶם, נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל! חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ, וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ! הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי".

המסר הזה חוזר גם בפרק מו: "וְלֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם, לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם. מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת בָּנָיו, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ".

מן האיסור ניתן להבין מהי הנורמה. הנורמה היא שכאשר המלך רוצה להוריש נחלות לבניו, אין לו בעיה. הוא מפקיע נחלה כלשהי ומעבירה לנסיכים. הרי הוא המלך, הכל מותר לו.

אומר הנביא: לא. אצלנו זה אסור. זו הונאה. זה נישול. נאסר על הנשיא לקחת אדמה שאינה שייכת לו, ולהפיץ = לנשל, אנשים מאדמתם. יש לו נחלה פרטית משלו, ורק מתוכה הוא יכול להוריש נחלה לבניו.

* 929