הבלוג של אורי הייטנר

"שיחת היום" באורטל בשבועות האחרונים, כבכל שנה בעונה זו של השנה, היא בנושא ההסקה. על כך מדסקסים הכל, סביב שולחנות חדר האוכל, בשבילי הקיבוץ ובקבוצת הפייסבוק של אורטל. מתי כבר תיפתח ההסקה? קר לנו!

מן התקופות בהן שירתתי כמזכיר (ואז עוד לא היה מש"ץ – תפקיד המזכיר כלל גם את תפקיד המש"ץ היום), אני זוכר מאוד לרעה את התקופה הזאת. מערכת הלחצים עליי הייתה בלתי נסבלת.

ואני הייתי קרוע. מצד אחד, כבעל תפקיד, באופן טבעי רציתי להיטיב עם החברים, להיענות לרצונותיהם, לספק את צרכיהם ואין ספק שאלה צרכים אמתיים (בוודאי אז, שבניגוד להיום, למרבית החברים לא היו תנורים חשמליים / מזגנים / רדיאטורים, כך שהתלות שלהם בהסקה המרכזית הייתה מלאה). מצד שני, עלות ההסקה היא אדירה (כך לפחות הייתה אז, אני משער שגם היום היא אינה זולה) – כל יום הסקה עלה הון תועפות, וכל יום איחור בהפעלתה היה חיסכון משמעותי. והן הקופה מוגבלת, הצרכים מרובים, כל הוצאה באה על חשבון הוצאה אחרת, חשובה לא פחות, וכל חיסכון מאפשר הוצאה אחרת, חשובה לא פחות.

הדרך בה נהגתי, היה קביעת מדיניות בידי המזכירות ופרסומה במידף בעוד מועד. איני זוכר מה הייתה המדיניות. אין לי ספק שגם היום קיימת מדיניות, וחבל שאין היא מפורסמת בעוד מועד.

כבכל שנה בעונה זו, ההזדהות שלי היא בעיקר עם רן ואריאל, שנאלצים לעבור תקופה קשה, ועושים זאת באחריות, בראיה כוללת ואין לי ספק שגם מתוך קשב לרצונות הציבור. ואני מציע לחברים לזכור, שגם מקבלי ההחלטות הם בשר ודם. כשקר לנו קר גם להם ולבני משפחותיהם. כשאנו רוצים הסקה – גם הם רוצים אותה. ולכן, ראוי לתת להם אשראי, שהם מטיבים להפעיל את שיקול הדעת הרחב, לטובת הקהילה.

****

ברצוני לעסוק בסוגיית ההסקה בראיה רחבה יותר משאלת הטמפרטורה – לבחון דרכה את מהות השיתוף. הדבר מתקשר גם לדיון על הצעות "כלכלת המזון" ועל סוגיות ההפרטות למיניהן. דרך סיפור ההסקה, אנסה להציג את תפיסתי העקרונית, בשאלה – מה נכון שיהיה באחריות הציבורית, ומה נכון שיהיה באחריות הפרט.

אם הדבר היה ניתן, כולנו היינו רוצים בקיומו של מנגנון שבו בכל עת, כל אחד ואחד היה נהנה בדיוק מרמת החום שבה שהוא מעוניין. האם הדבר אפשרי?

כאשר מדובר בבתים הפרטיים שלנו, זו רק שאלה של עלות. אילו היו לנו אפשרויות תקציביות בלתי מוגבלות, כמובן שבכל בית הייתה מערכת הסקה, שבכל יום בשנה כל משפחה הייתה מסיקה / ממזגת את ביתה בדיוק כפי שהיא רוצה.

ומה באשר לטמפרטורות בחדר האוכל? במועדון? בחדר הישיבות? בבתי הילדים? כאן בכל מקרה צריך היה להגיע להסכמות רחבות, שלעולם לא היו מספקות את הכל. הרי אנו יודעים שבכל מקום שיש בו יותר מאדם אחד, יש מחלוקת על מינון המיזוג, החלון, החימום.

בעצם קיומם של חדר האוכל, המועדון ובתי הילדים אנו רואים מטרה קיבוצית, כלי מרכזי והכרחי לחיי השותפות הקיבוצית שלנו. ולכן, ברור לנו הצורך להגיע להבנות, מתוך הידברות והתחשבות הדדית, בנוגע לרמת החום בכל חלל כזה.

לא כן בדירה הפרטית שלנו. כאן אנו מסתפקים בצורך להתחשב ברצונות ובצרכים של בני המשפחה הקטנה והאינטימית שלנו. אין אנו רוצים שהמזכיר / מש"ץ / מזכירות יכתיבו לנו את חום ביתנו.

זה בדיוק העיקרון של הקיבוץ השיתופי במאה ה-21. לא עוד קיבוץ שמקסימום דברים בתוכו הם באחריות הכלל, אלא קיבוץ השואף לכך שמה ששייך לפרט יהיה באחריותו המלאה ומה ששייך לציבור יהיה באחריות הציבור.

זה העיקרון שעמד מאחורי כל ההפרטות שעשינו בכל תהליכי השינוי, מזה כמעט שלושים שנה.

אם כך, מדוע לא הפרטנו גם את ההסקה, כפי שהפרטנו את החשמל, הרכב, המזון בבית וכו'?

באותם תהליכי שינוי, דנו גם בהפרטת ההסקה. ברמת העיקרון, לא ראינו כל הבדל בין ההסקה והחשמל.

הסיבה לכך שלא הפרטנו את ההסקה, היא קיומה של מערכת הסקה מרכזית, שההשקעה הכרוכה בהחלפתה נראתה לנו בלתי כדאית, ואינה מתיישבת עם סדרי העדיפויות שלנו. דומני שזה המצב גם כיום.

אולם הריטואל השנתי ערב הפעלת ההסקה, מבהיר לנו את הבעייתיות ולכן את העיקרון שצריך להנחות אותנו בהחלטות מה ראוי להיות ציבורי ומה ראוי להיות פרטי בקיבוץ.

אין לי ספק, שאילו היה עלינו לבנות היום את הקיבוץ מן ההתחלה, לא היינו מקימים הסקה מרכזית, אלא מערכת הנשלטת לחלוטין בידי כל משפחה.

אין שום עיקרון קיבוצי שבגינו הסקת הבתים היא מרכזית. הסיבה לכך היא טכנית וכלכלית.

וכל עוד זה המצב, אני מציע לתת קרדיט לבעלי התפקידים. אני, מכל מקום, בוטח בהם לחלוטין.

והעיקר – שנהנה השנה מחורף גשום ופורה.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל