* ללא משוא פנים – פרשת הצוללות מורכבת משתי סוגיות שונות. הסוגיה המקצועית ביטחונית
- האם התקבלה ההחלטה הנכונה, והסוגיה האתית – האם היה מרכיב של שחיתות בהחלטה.
בסוגיה המקצועית אין לי, כמו לרוב מוחלט של הציבור, שום מושג. אולם
עקרונית – כאשר צה"ל ושר הביטחון מתנגדים לרכישת אמצעי לחימה אסטרטגי, עמדתם
משמעותית ביותר וחייבת להיות מרכיב מרכזי בהחלטה, אך ההחלטה הסופית היא של ראש
הממשלה. עליו מוטלת האחריות ולכן הוא מוסמך לקבל החלטה, גם בניגוד להמלצתם, וגם אם
זו החלטה שגויה. כל זה נכון, בהנחה שההחלטה היא מקצועית, עניינית, טהורת כפיים
וחפה מכל שיקול זר.
אם חלילה ההחלטה נגועה במניעים זרים ובשחיתות, יש להתייחס לכך בחומרה
יתרה, כיוון שמדובר בהחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר לביטחון ישראל.
השאלה היא – האם כזו הייתה החלטת ראש הממשלה?
בשאלה זו, מתייצבים מיד, כרגיל, שני מחנות אוטומטיים. מחנה אחד הוא
המחנה האוטומטי של "ביבי אשם". מבחינת המחנה הזה, אין כל צורך בחקירה,
כי הרי ברור שביבי אשם. תפקידה של החקירה הוא להוכיח את אשמתו. אם היא לא תוכיח
זאת, אות הוא כי החקירה עצמה הייתה מושחתת, "שומרי הסף מעלו בתפקידם",
והרי היועץ המשפטי היה מזכיר הממשלה של נתניהו ומבקר המדינה נבחר בתמיכת נתניהו
והוא מקורב לדוד שמרון, ומפכ"ל המשטרה הוא בכלל דוס, לא עלינו, כך שאי אפשר
לסמוך עליו ושופטי בית המשפט פחדנים כי שרת המשפטים מהלכת עליהם אימים וכו' וכו'
וכו'.
המחנה האוטומטי השני הוא של חסידיו השוטים של נתניהו, שגם מבחינתם אין
מה לבדוק. הם הרי יודעים שבסך הכל יש כאן עוד הכפשה של ראש הממשלה, רעייתו ובני
משפחתו והתגייסות של התשקורת הסססמולנית הקיצונית לנסות להפיל את נתניהו ולהדיח את
ראש הממשלה הנבחר, כיוון שהם נגד העם שרוצה בנתניהו, אך התייאשו מהסיכוי לנצח אותו
בקלפי. אותו מחנה אף ימחא כף לכל פשקוויל נאצה של ראש הממשלה נגד עיתונאי שימלא את
תפקידו בתחקיר הפרשה.
איני נמנה לא עם מחנה אוטומטי א' ולא עם מחנה אוטומטי ב'. אל יהי חלקי
עמהם. אני מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד רוצה לקוות שתהליך קבלת ההחלטות חף מכל שיקול
זר ואין בו ולו אבק שחיתות.
אולם אין מנוס מחקירה יסודית, מעמיקה, אמינה וללא משוא פנים של הפרשה.
והיה מחננו טהור.
* חסידים שוטים - כל אימת שאני כותב על חסידיו השוטים של נתניהו, אני מקבל תגובות
עלבון, שניתן לתמצת אותן לשתי שאלות: א. אתה טוען שכל מצביעי נתניהו הם חסידים
שוטים? ב. אתה חושב שרק טיפשים הם חסידים של נתניהו?
אשיב על שתי השאלות. א. אני משוכנע שרובם המכריע של מצביעי נתניהו אינם
חסידיו השוטים. מהו חסיד שוטה? מי שהולך אחרי מנהיג או אדמו"ר בעיניים
עצומות, ואפילו אינו פוקח מפעם בפעם עין תורנית כדי לוודא שעיני המנהיג אינן
עצומות. ב. חסידים שוטים יכולים להיות גם אנשים חכמים, אינטליגנטים, בעלי איי-קיו
גבוה, שבבחירתם ללכת בעיניים עצומות אחרי מנהיג או אדמו"ר, ויתרו מראש על
חשיבתם העצמית, והחליפו אותה באימוץ אוטומטי של מחשבתו, או מה שנראה להם כמחשבתו,
של המנהיג. בכך הם נוהגים, בעניין הזה, כאילו היו שוטים.
* הצלחה גדולה – במשך 14 שנה יישובי עוטף עזה היו תחת מתקפת טילים הולכת וגוברת,
וכל תושב בהם חי כברווז במטווח. זה החל במתקפת הטרור של 2000 והתעצם לאחר
ההתנתקות. זה החל כשעזה הייתה תחת שלטון פת"ח והתעצם כשהייתה תחת שלטון חמאס.
כל פעולות צה"ל, כולל שני מבצעים גדולים – "עופרת יצוקה"
ו"עמוד ענן" לא הועילו. גם לא אינספור הפסקות אש, הודנות ותהאדיות
למיניהן.
מבצע "צוק איתן" שינה את המצב בצורה דרמטית. אמנם השקט אינו
מוחלט, אך הטרור ירד בצורה משמעותית ביותר. הצמיחה הדמוגרפית המואצת ביישובים
בשנתיים האחרונים, הם העדות לכך – זו תמונת הניצחון של "צוק איתן".
כל עיסוק והפקת לקחים הנוגעים למבצע, כולל דו"ח המנהרות של מבקר
המדינה, אינם יכולים להעיב על ההישג החשוב הזה. יש לבדוק ולחקור ולהפיק לקחים
מכשלים שהיו, והרי אין מבצע שאין בו כשלים. יש להכיר את הכשלים כדי להשתפר ולהיות
מוכנים יותר למלחמה הבאה. אולם הפקת לקחים אינה רק מכישלונות, אלא לא פחות מכך
מהצלחות. ולכן, יש לראות את התמונה בכללותה. התמונה הכוללת מעידה על כך שמבצע
"צוק איתן" הוא הצלחה גדולה.
* ליברמן צודק – שר הביטחון ליברמן צודק עקרונית בדבריו באשר להתיישבות; לאו דווקא
בפרטים, אך לבטח בעיקרון. ההתיישבות אינה צריכה להיות בכל מקום שמישהו רוצה, על כל
גבעה ותחת כל עץ רענן, אלא על פי מדיניות לאומית, שאותה קובעת ממשלת ישראל. על ממשלת
ישראל לעצב את מדיניות ההתיישבות שלה על פי תפיסתה את מפת הקבע של ישראל, ככלי לעיצוב
המפה הזאת. בין השיקולים בעיצוב מפת הקבע, יש מקום מרכזי לקונצנזוס הלאומי. משמעותה של מדיניות התיישבות,
היא שיש מקומות שבהם יש להתיישב ומקומות שבהם אין להתיישב. היכן? על כך יש מקום
לדיון ציבורי, אך ההחלטה היא בידי הממשלה.
באופן כללי, ההתיישבות צריכה להתרכז בגושים הגדולים, בבקעת הירדן רבתי
ובעוטף ירושלים, שעליהם ניתן לעצב קונצנזוס לאומי רחב, כחלק מגבול הקבע של מדינת
ישראל. באזורים האלה על הממשלה להוביל התיישבות מאסיבית. מחוץ להם, אין מקום
להתיישבות, ולא לבניה, למעט מינימום הכרחי לתחזוקת היישוב הקיים.
ליברמן צודק גם בצורך לנסות להגיע להסכמות בנדון עם הממשל האמריקאי.
כל הממשלים האמריקאים מאז מלחמת ששת הימים דגלו בנסיגה ישראלית מלאה, למעט תיקוני
גבול קלים. אולם אריק שרון הגיע לאחד ההישגים המדיניים הגדולים ביותר בתולדות
מדינת ישראל במסמך בוש. במסמך זה, בוש הכיר ב"שינויים הדמוגרפיים שנוצרו
בשטח" – שם קוד לגושי ההתיישבות ובצורך של ישראל בגבולות בני הגנה – שם קוד
לבקעת הירדן. והוא בשום אופן לא הציב מולם נסיגה ישראלית משטחים ריבוניים שלה, במסגרת
מה שמכונה בכיבוסית "חילופי שטחים".
נכון שאובמה התכחש למסמך, אך כדאי לזכור שמי שהפך אותו לאות מתה לא
היה אובמה אלא אולמרט, שבחוסר אחריות אופיינית, לתדהמת בוש וקונדוליזה רייס, הציע
לפלשתינאים הצעה מדינית מופקרת, שבה ישראל ויתרה על כל הישגי מסמך בוש. להסכם עם
אבו מאזן הוא לא הגיע, אך את מסמך בוש ההיסטורי הוא הצליח לקבור.
כעת, המשימה היא לנסות להגיע עם ממשל טראמפ לחידוש מסמך בוש. את זה לא
נוכל להשיג בהתיישבות בלתי מבוקרת.
* כשל חינוכי - שעה שאבו מאזן מאיים לתבוע את בריטניה על הצהרת בלפור, מתוך הבנתו
שהיא מהווה הכרה בינלאומית (לא רק של בריטניה אלא של חבר הלאומים) לזכותו הבלעדית
של העם היהודי על ארץ ישראל ולכן גם לזכותו למדינה עצמאית = בית לאומי בארץ ישראל (לצד
שמירה על זכויות הפרט של הערבים בארץ ישראל), מסתבר ש... גם המפמ"רית של
מקצוע האזרחות במשרד החינוך הוציאה את הצהרת בלפור מתוכן לימודי האזרחות. אבסורד!
דומה שהמגמות של משרד החינוך בימי יולי תמיר, שרדו גם את סער ופירון
ומושרשות גם בימי בנט.
כאשר מתפרסמים נתונים על ירידה משמעותית במוטיבציה לשרת ביחידות
קרביות, על בנט לעזוב הכל ולהתמקד קודם כל בנעשה במשרדו ולהבין שמדובר בכשל
חינוכי. ההחלטה האומללה במקצוע האזרחות היא עדות לבעיה שעל השר להתמודד עמה.
* מפלטו של המשתמט - עם פרסום הנתונים על ירידה במוטיבציה לשירות קרבי, החלה חגיגה
ברשתות – להג דמגוגי על כך שהסיבה לכך היא העמדתו לדין של אלאור אזריה. על כך אגיב
בכמה התייחסויות:
א. אם זה נכון, זו תוצאה של ההסתה החמורה נגד צה"ל, נגד ערכי
צה"ל, נגד מפקדי צה"ל ומערכת השקרים על כך שצה"ל "מפקיר"
את חייליו, כביכול, על כך שהחיילים "מפחדים לירות", על כך ש"הפקודות
אינן ברורות" וכל אותה מסכת שקרים שכבר שמענו עד לזרא.
ב. אם זה נכון, הרי אותם נערים שאינם רוצים לשרת ביחידה קרבית, אלא אם
כן זאת תהיה כנופיה שבה מי שרוצה לירות יורה, מתי שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, במי
שהוא רוצה, בלי פקודות, בלי מגבלות של ערכים, של מוסר לחימה... אולי עדיף שלא
יתגייסו לקרבי.
ג. סביר להניח שזה לא נכון, אלא עוד סעיף בתעמולה הדמגוגית. עכשיו
יהיה תירוץ חדש לג'ובניקים ומשתמטים. טיעון "פטריוטי". הפטריוטיות
כמפלטו האחרון של המשתמט.
ד. אנחנו מחנכים את בנינו ובנותינו שישראל היא המדינה שלנו, שאיננו
אזרחים על תנאי ולא חיילים על תנאי. מי שמחפש תירוצים נבובים כדי להצדיק השתמטות,
מצדיק גם השתמטות מטעמים פוליטיים של יריביו. משתמט הוא משתמט הוא משתמט.
כאשר ממשלות ישראל ניסו באובססיה למסור את הגולן לסורים ולהחריב את
מפעל חיינו, המשכנו לחנך את ילדינו לשירות המשמעותי ביותר שאפשר בצה"ל,
במסירות ללא תנאי, במוטיבציה בלתי מוגבלת. בא לי להקיא כשאני שומע טיעונים כאלה.
* נמושות – עוד שתי עריקות מצה"ל, ושוב התקשורת
מכתירה אותן בשם החיבה "סרבניות מצפון". לא, אין שום קשר בין עריקוּת
לבין מצפון. בנותינו ובנינו הנותנים את מיטב שנותיהם ומוכנים לחרף את נפשם בהגנה
על המדינה, על חיי אזרחיה ועל חייהם של עריקים ומשתמטים עלובים – הם אנשי מצפון
אמתיים. העריקים הם נמושות חסרות מצפון. ומצדי, שישחררו אותן לאלתר על סעיף 21,
ולא יתנו להן את התענוג שנתנו לנמושה תאיר קמינר – לככב כ"אסירת מצפון בכלא
של הדיקטטורה הישראלית" (לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה – גם להיות גיבורה
המוכנה לשלם את מחיר ה"סרבנות המצפונית" וגם להתבכיין יחד עם אוהדיה, על
כך שהיא שילמה את מחיר עריקותה).
אגב, קראתי שגם אבא של אחת משתי
העריקות (ת') ערק. היא נמושה דור ב'. חומץ בת חומץ.
* אופוזיציה למדינה - גדעון לוי פרסם ב"הארץ" פשקוויל נאצה מתלהם נגד יצחק
הרצוג, שבו קרא להדיחו מיד מראשות האופוזיציה. הוא "חרפה" וצריך לעשות
לו "המתת חסד" (בכל אופן בתפקידו כראש האופוזיציה). וכל זאת למה? למה
הפעם? כי הרצוג תמך בחקיקה נגד ה-BDS, כלומר גילה גישה אחראית ופטריוטית של דמוקרטיה מתגוננת.
למה לוי כל כך מתנגד להרצוג? כיוון שהרצוג הוא אופוזיציה לממשלה ולא
אופוזיציה למדינה.
* בעיה של מודעות עצמית - במוסף "הארץ" (11.11) התפרסמה כתבה חשובה מאוד על
האנטישמיות הקשה בשמאל הרדיקלי בבריטניה, שהשתלט על הלייבור. הכתבה מתארת את תהליך
הרדיקליזציה, ואיך תחת ההגדרה הכביכול לגיטימית "אנטי ציונות" מסתתרת
אנטישמיות. המידע המזעזע שהופיע בכתבה אינו חדש לי. כל מי שקרא, למשל, את ספרו של פרופ'
אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה" מכיר היטב את התופעה ואת ניתוח
המדרון החלקלק. כל מי שקרא, למשל, את ספרו של בן דרור ימיני "תעשיית
השקרים", מכיר היטב את המציאות הזאת.
מה שהפתיע אותי, הוא העובדה שהדברים התפרסמו ב"הארץ", שבדרך
כלל לועג לתיאורים האלה, ומסביר שאין זו אנטישמיות אלא "ביקורת לגיטימית על
מדיניות הכיבוש וההתנחלות של ממשלת ישראל". הופתעתי לקרוא את הכתבה בעיתון
שלוקה בסממנים דומים של רדיקליזציה, מן הסוג שתוארה בכתבה.
פרסום הכתבה מעיד על בעיה של מודעות עצמית. אין שם מראות, במערכת
"הארץ"?
* זאת אנטישמיות - בכתבה במוסף "הארץ" על תהליך ההקצנה בשמאל הרדיקלי
בבריטניה אל האנטישמיות, נכתב שזרעי התהליך הם עוד בשנות ה-60, בהשפעת התעמולה
הסובייטית. ב"7 ימים" התפרסם חלקה השלישי של הכתבה של רונן ברגמן על
מסמכי הקג"ב שהוברחו לבריטניה. הפרק עוסק באנטישמיות של הארגון ושל
בריה"מ. מדהים להיווכח איזו אובססיה פרנואידית חולנית הייתה להם כלפי היהודים
וישראל. לצד ארה"ב, היהודים היו האיום הגדול ביותר על האימפריה הסובייטית
האדירה. כמה מאמצים הושקעו במלחמה הזאת, כמה תאוריות קונספירציה, אילו מעשים
נתעבים. איזו תפיסה מטורפת, כמו ש"התשלובת התעשייתית צבאית האמריקאית, השולטת
בארה"ב, נשלטת בידי היהודים" ועוד כהנה וכהנה דיבורים על "היהדות
העולמית" ושליטתה בעולם.
וכמובן, שזו לא אנטישמיות. זאת "אנטי ציונות". כאז כן עתה:
אנטי ישראליות = אנטי ציונות = אנטישמיות. מי שמכחיש זאת, מרמה את עצמו.
* מוטציה מבחילה - העיתונאית לוסי אהריש היא מופת של אזרחית ערביה, שהיא גם פטריוטית ישראלית
וגם אישה מצליחה ומוערכת. בצדק רב היא הוזמנה להשיא משואה ביום העצמאות. היא אמיצה
דיה כדי ללכת נגד הזרם במגזר הערבי, ולדבוק בדרכה על אף היותה נרדפת בשל כך בקרב
בני עמה. היא דבקה בדרכה גם כאשר עיתונאים יהודים (!) ב"הארץ" לועגים לה
בהתנשאות אופיינית, שהיא בתפקיד "הערבי הטוב", הרי הם יעדיפו תמיד ערבים
כזועבי-טיבי-עודה. וגם מנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלי, בנצי גופשטיין, מתעב אותה
ורודף אותה, ראשית כי היא ערביה והוא גזען, אך בעיקר כי היא הורסת את התדמית שהוא
רוצה לטפח, שבה הערבי הוא בהכרח שונא ישראל. כן, גם הוא יעדיף תמיד ערבים כזועבי-טיבי-עודה. לכן, כאשר היא נבחרה להדליק משואה, הוא תקף אותה בשידור ואמר שהיא לא
צריכה להיות בארץ הזאת. והשבוע, בהילולה השנתית של החיה הכהניסטית – יום הזיכרון
לדוצ'ה שלהם, הוא הציג מיצג גזעני מבחיל, שבו תמונתה הודבקה לסמרטוט רצפה, כי
בעיני הגזען, עם ערבים צריך לעשות ספונג'ה.
במשך אלפיים שנות גלות, אבותינו ואימותינו נרדפו בידי חוליגנים נאלחים
מסוגו של גופשטיין. זהו קלון לעם היהודי, שמתוכו צמחה מוטציה כזאת.
* תזכורת – עם חידוש הטבח בחאלב, וההפצצה במזיד של
חמשה בתי חולים בעיר בידי כוחות אסד ופטרוניו הרוסיים, כדאי לזכור. בעיצומו של הטבח ההדדי בסוריה, סוריה נבחרה להיות חברה במועצת
האו"ם לזכויות האדם, שמשימתה העיקרית וכמעט היחידה, היא לגנות את הצבא המוסרי
ביותר בהיסטוריה העולמית על מימוש זכותה של ישראל להגנה עצמית.
* השיטה – בתגובתו לדבריי על השיטה המעוותת בארה"ב, שבה מנצח לא פעם מי
שקיבל פחות קולות מן המפסיד, כפי שהיה הפעם, היטיב אלכס לכיש להסביר את הגיון
השיטה. עם זאת, אני דבק בעמדתי שזהו עיוות.
אני רואה לנכון להבהיר, שעמדה זו אינה קשורה כלל לכך שהמנצח הוא מי
שקיוויתי שיפסיד. הייתי כותב אותו הדבר במצב הפוך.
כפי שכתבתי, ניצחונו של טראמפ כשר לעילא ולעילא, כיוון שהוא ניצחון על
פי כללי המשחק המקובלים והמוסכמים בשיטה האמריקאית.
* התחייבויות קודמות – אילו בוב דילן סירב לקבל את פרס נובל, ניתן היה לראות בכך גילוי של
צניעות. אולם אם את הפרס הוא מקבל, אך לטקס אינו מגיע "בשל התחייבויות
קודמות", זה גילוי של יוהרה. מה, הוא התחייב לעשות בייביסיטר באותו ערב?
* הצהרה - אם אקבל פרס נובל, אני מתחייב לבוא
לטקס.
* ביד הלשון
עורך לשון – בפינה הקודמת סיפרתי על העורך הלשוני ש"תיקן" ולמעשה
קלקל דברים שכתבתי.
כתבה לי, בתגובה, איילה זמרוני: "בנוגע למדורך האחרון ב'יד הלשון', שהיה כרגיל,
מעניין ומאלף, יש לי הערה-שאלה קטנה: אני חושבת, שעדיף לומר עורכי לשון (ולא העורכים
הלשוניים, מהנדסי חשמל ולא מהנדסים חשמליים), וכך לגבי 'העורך הלשוני' (המהנדס
החשמלי), עדיף עורך הלשון... מה דעתך?"
דעתי היא, שאיילה צודקת, ואני מאמץ את
ההגדרה.
וזה מזכיר לי שפעם נהוג היה לומר
"כתבנו הצבאי", והביטוי השתנה ל"כתבנו לענייני צבא וביטחון".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
