בפרקים הראשונים של הספר, מצווה הנביא לשאת אשת זנונים, כדי להמחיש
לעם ישראל את בוגדנותם, זנותם, הפניית העורף שלהם לאלוהים.
במה באה לידי ביטוי הבוגדנות הזאת? בראש ובראשונה בעבירות שבין אדם
לחברו, בעוולות חברתיים, בפשיעה.
שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל!
כִּי רִיב לַיהוָה עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת
אֱלֹהִים בָּאָרֶץ. אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ, וְדָמִים
בְּדָמִים נָגָעוּ.
על מה הריב בין ה' לעמו? על תרבות של שקר, על ניכור ואכזריות כלפי
האחר והחלש, על הפשע שפשה בחברה – רצח, גניבות, ניאוף. אלה מעשים המערערים את
יסודות החברה, ומביאים לחורבנה.
ומה הקשר בין פלילים לבגידה?
את התשובה לכך נתן השופט דוד רוזן, בגזר דינו של ראש הממשלה אהוד
אולמרט, במשפט הולילנד: "נוטל
שוחד הוא בבחינת בוגד, איש מעל הבוגד באמון שניתן בו, אמון שבלעדיו לא יכון, יקום
ויהיה שירות ציבורי מתוקן".
****
"דָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" – במילים קשות אלו תיאר הנביא את תופעת הפשיעה והרצח בישראל.
הרצח כל כך נפוץ, מספר הנרצחים רב כל כך, עד שדמי הנרצחים נוגעים זה בזה.
הביטוי הזה, בשינוי קל, מופיע בפואמה "מסדה" מאת יצחק למדן.
בְּחֵיקִי צְבֵה מַדְוִים הִפְשִׁיל רֹאשׁ שָׁחוּט אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל
וְדָמָיו בְּדָמַי נָגָעוּ - -
מה ראה לנכון יצחק למדן לכתוב מסה על מצדה? הוא לא שמע שמצדה זה
"טירוף"? הוא לא יודע שמצדה היא "תסביך"? טרם הגיעה לאוזניו
השמועה שמצדה היא "קידוש המוות" ואף "פולחן המוות"?
הגל המתאר את מצדה כביטוי ל"טירוף
לאומני" ואת האתוס הציוני של מצדה כ"תסביך", הוא גל מאוחר, של 40
השנים האחרונות. הציונות, שקראה תגר על הפסיביות היהודית המצפה למשיח, העלתה על נס
את האקטיביות היהודית, של יהודים שלקחו את גורלם בידם, קראו תגר על הכובש ונאבקו
על חירות עמם. מצדה הייתה אחד מסמלי המופת של הציונות. היא הייתה מופת של הזרם
הרוויזיוניסטי, ושיר בית"ר, ההמנון של בית"ר שהבית האחרון שלו היה גם
ההמנון של האצ"ל, פרי עטו של ז'בוטינסקי, מסתיים במילים "יודפת, מסדה,
ביתר". אך מצדה הייתה בראש ובראשונה סמלה של תנועת העבודה, של תנועות הנוער
החלוציות ובראשן "הנוער העובד" ו"מחנות העולים" ובמיוחד של
הפלמ"ח. המסעות למצדה, הטקסים במצדה, היו בין השיאים החינוכיים של תנועות
הנוער, של הפלמ"ח ושל צה"ל בראשיתו. מצדה הייתה מודל ההזדהות של מורדי
הגטאות. היא גם הייתה המודל של תכנית ההתבצרות של היישוב תחת איום הפלישה הגרמנית
לא"י בפיקודו של רומל – תכנית "מצדה על הכרמל".
מי שיצר, יותר מכל אדם אחר, את האתוס
הציוני של מצדה, היה המשורר יצחק למדן, שכתב בשנות העשרים של המאה שעברה את הפואמה
"מסדה" (התפרסמה בתרפז 1927). עם פרסומה, היוותה "מסדה" מקור
השראה רב עוצמה לדורות של חלוצים ולוחמים. רחל המשוררת כתבה על הפואמה, עם צאתה:
"נער עברי נמלט מרוסיה לעלות ארצה ישראל. הנהו בין שומרי חומותיו של המבצר האחרון.
מתענה בענותן, מתייאש וכושל, מבקש שכחה בשכרות מחול על מרי ההתפכחות שאחריה, נאבק
במראות תמול מפתים, כורע, גובר ומעודד: 'חזק, חזק ונתחזק!' אלה הם חוטי המסכת.
ידעה יד הפייטן לרקום עליה רקמת דמיון ואת תוגת חיי יחיד לרומם לידי סמל של גורל
העם. סמליות היא ביטויו הטבעי, האורגני של יצחק למדן, עד כי אינך משגיח בה כמעט.
אולי גורמת לזה בהירותם של הסמלים הללו. לא פרשת שבילים בלב יער, לא אורות לילה
מתעים, אלא דרך המלך. נהרה. ועוד סגולה אחת: עבריותם. מושרשים הם בקרקע התנ"ך
ויונקים לשד קדומים ממקור לא אכזב זה, גושרים גשר נאמן ומקרבים רחוקים. אופיינית
לה לפואמה גם צניעות הצער. זו הצניעות האפרתית, הכובשת את היצר: לזעוק, לספוק
כפַּיִם. כי הרי גם בלאו הכי נוקב הצער עד תהום".
הפואמה נכתבה כשהציונות והיישוב היו
במשבר עמוק. התחושה – תחושה של שכול וכישלון. שניים מהמנהיגים הגדולים של העליה
השלישית, יוסף טרומפלדור וחיים ברנר, נפלו. ומתהומות הייאוש, נתלה למדן דווקא
במצדה כביטוי להכרח לקרוא תגר ולהפוך את הייאוש - מסד לתקומה. שיאה של הפואמה היא
האמירה האלמותית: "שנית מסדה לא תפול!".
מה קרה לה, לתנועת העבודה, שחִנְכה על
אתוס מצדה והפכה את עורה לכדי גינוי "תסביך מצדה"? לא אגע בכך במאמר זה.
במאמר זה אני רוצה להעלות על נס את העובדה, שכחלק מן התופעה החשובה והגדולה, של
התחדשות יהודית וציונית בקרב הנוער והצעירים, ובפרט בקרב תנועות הנוער של תנועת
העבודה – יש רנסנס לאתוס מצדה. תנועת "הנוער העובד והלומד" ותנועת
הבוגרים שלה – "דרור ישראל" חזרה למסעות למצדה, לשחזור המסעות של ראשוני
התנועה, פורצי שביל הנחש, בשנות השלושים. הוא הדין בתנועת "מחנות
העולים" ותנועת הבוגרים שלה – "קבוצות הבחירה". הרנסנס הזה נזקף
בראש ובראשונה לזכותו של מחנך דגול, מן הגדולים באנשי הרוח של התנועה הקיבוצית ושל
תנועת העבודה, שהלך לעולמו ערב סוכות, מורי ורבי יריב בן אהרון.
לפני ארבע שנים, הוציאה תנועת
"קבוצות הבחירה" מסכת מאת יריב בן אהרון – "מסדה". זוהי מסכת
המעניקה חיים חדשים לפואמה של למדן. בן אהרון מביא את הפואמה בשלמותה, וכמו
במסכתות קודמות שערך – הטקסט העיקרי, הפואמה של למדן, היא מרכז הדף, וסביבה, כבדף
גמרא, פרשנות והפניה למקורות. המסכת היא תוצר של לימוד לעומק של הפואמה, בידי חברי
קבוצות הבחירה, בהנחיית יריב בן אהרון. המסכת אף יצאה בהוצאת תנועה זו. החוברת
מעוטרת באיורים של נחום גוטמן, שעיטרו מהדורה מהודרת של "מסדה" משנת
1951.
המסכת מרתקת. היא מבהירה ומפרשת את
הפואמה, שאינה עוסקת במצדה, אלא בציונות ובהיאחזות העקשנית בא"י על אף הקושי
המייאש, כאשר מצדה משמשת כהשראה לחלוצים. יריב דורש את השימוש דווקא בתרגום
ליוונית של מצדה – מסדה, במובן של מסד, אבן יסוד, המחברת את הסמל העתיק של האחרית,
לראשית החלוצית החדשה. המסכת מבארת את השיח שמנהל למדן עם שלוש דמויות מפתח
"אבטליון" – הוא "חוזה מסדה", "המתפלש" – הוא
"נזיר מסדה" ו"המתפלל", כשיח עם שלושת מוריהם ורבותיהם של
החלוצים: א.ד. גורדון, ברנר וביאליק (בהתאמה). בהמשך מופיע גם "יוסף
הגלילי", הוא יוסף טרומפלדור. מה שאינו מודגש דיו במסכת, לטעמי, הוא הפולמוס
של הפואמה עם הגישה החרדית, הגלותית, של "שלוש השבועות" וההתרסה של מי
שבמודע "עולים בחומה". החלוצים המתעקשים לעלות לארץ הקשה הזאת ולהיאחז
בה בכל מחיר, הם בני דמותם של לוחמי מצדה, שהיו מוכנים לשלם כל מחיר במלחמה על
החירות. אולם אחריתה של החלוציות הציונית תהיה שונה לחלוטין מאחריתם של לוחמי
מצדה: שנית מסדה לא תיפול!
אורי הורן ואילן גזית, חברי קבוצות
הבחירה של "המחנות העולים" כתבו אחרית דבר יפה ומרגשת למסכת. במאמרם, הם
סיפרו את סיפור הזיקה של תנועות הנוער והפלמ"ח למצדה טרם הקמת המדינה, ואת
תחיית הזיקה הזאת בידי בני דורם, היום. "שחזור המסע סביב ים המלח הוא שחשף
עבורנו, חברי קבוצות הבחירה של המחנות העולים את הפואמה 'מסדה' של יצחק למדן.
התחלנו להתעמק בה, בראשית שנות האלפיים, כאשר למדנו על 'כנס מצדה' (1942). הקריאה
בפואמה הייתה קשה. למדן משתמש בשפה עשירה וסמלית. היה צורך להקדיש מאמץ לפענח
אותה. בנוסף הטרידו אותנו השאלות: האם למדן מתכוון ממש למבצר מצדה? ומה הקשר בין
היצירה 'מסדה' למצדה ולרוח מצדה? עם קריאת טיוטת המסכת שכתב יריב בן אהרון, התחלנו
למצוא תשובות. המסכת והפואמה מהוות גשר בינינו לבין חלוצי העליה השלישית תוך
התייחסות סימבולית לעלילות מצדה. ההעפלה בנתיבות 'מסדה' וההעפלה הפיזית למצדה הן
חלק מהכמיהה להתחדשות ציונית: יצירת קרקע לצמיחת יחיד אחראי וריבון וחברת מופת,
לאומית וריבונית – מדינת היהודים. מצדה היא סמל לנפילת מעוז ההתנגדות האחרון במרד
הגדול וסמל לקנאות לחירות. היא מהווה חוליה בשרשרת הגבורה והמרד. לכן דחינו את
הפוסט ציונים, מְשָׁבְּרֵי לוחות ומיתוסים, ושבנו לברר ולהבין את הסיפור ולחדד
לעצמנו את התשובה לשאלה כיצד לחנך עליו בימינו. ... למדן אינו מביא את סיפור
ההתאבדות הקולקטיבית במצדה שתיאר פלביוס. תחת זאת הוא מדגיש: 'שנית מסדה לא
תיפול!' למדן מבקש לברוא חברה. הוא מחייב את החיים. שאיפתו היא שאיפת שלום ואם יש
בלבו מקום לנקמה, היא תבוא לידי ביטוי במה שאנשי המחנות העולים קראו על פסגת מצדה,
ומאוחר יותר עם הקמת בית הערבה, 'הנקמה הבונה': התשובה שלהם למלחמת העולם השניה
ולהשמדת היהודים היתה בנייתה של חברה קיבוצית חופשית ושוויונית – חברת מופת,
ובניית הכוח שיגן עליה – הפלמ"ח. עם רוח זו אנו עולים היום למצדה ומחייבים את
חיי המרד והדרור. 'מסדה' של למדן היא סמל לקנאות חלוצית ציונית. קנאות לעצמאות
וריבונות יהודית במולדת, קנאות לעברית, קנאות לצדק חברתי. הקנאות של למדן הברנרי
איננה מול רומא, הוא קנאי מול הגלות שבקרבנו. זוהי קריאה להתחדשות יהודית סביב
הגרעין החלוצי, המסור בכל נפשו להגשמת חברת מופת בעזרת הון לאומי. במסגרת שחזור
המסע סביב ים המלח, המתרחש אחת לשנה, אנחנו מבקשים להתמודד עם התלישות וההתבוללות
שמאפיינת את החיים בחברה הישראלית".
הפרק הראשון בפואמה נקרא "פָּלִיט". הפליט הוא בן דמותו של
המחבר. הוא פליט מהגולה, והידפק על מבואה של מסדה, היא ארץ ישראל. "פִּתְחִי,
מַסָּדָה, שְׁעָרַיִךְ וְאָבוֹאָה הַפָּלִיט!", הוא פותח את החלק השישי
והאחרון של הפרק, "בַּמָּבוֹא".
בתיאורו את מציאות החורבן בגולה, אומר הפליט ששם נשחט גם אלוהי ישראל.
במילים בהן משתמש הנביא לתיאור דמי הנרצחים, במציאות הפשיעה בישראל, הנוגעים בזה,
כותב למדן על האדם המדמם ונוגע בדמי האל השחוט.
בְּחֵיקִי צְבֵה מַדְוִים הִפְשִׁיל
רֹאשׁ שָׁחוּט אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל
וְדָמָיו בְּדָמַי נָגָעוּ - -
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
