זמר / אריק לביא
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 22.11.16
בערב סוכות הלך לעולמו הסופר, המסאי והמחנך יריב בן אהרון, מפורצי
הדרך של תנועת ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית ובעיקר בתנועה הקיבוצית, ומעמודי
התווך שלה במשך למעלה מחמישים שנה. מאות אנשים השתתפו בהלווייתו, בקיבוצו ראש
הנקרה, ומה שבלט בהלוויה במיוחד, היה המספר העצום של צעירים ובני נוער שנהרו ערב
חג מכל רחבי הארץ – תופעה מאוד לא שכיחה בהלוויה של אדם שמת בגיל 82. זאת, כיוון
שעד אשפוזו האחרון, שבועות אחדים טרם מותו, המשיך יריב להעמיד תלמידים הרבה – לא רק
ללמד את המחנכים המעמידים דורות של תלמידים, אלא להיפגש באופן בלתי אמצעי עם
הנוער, עם תנועות הנוער, עם תנועות הבוגרים, עם הקומונות העירוניות, עם המכינות
הקדם צבאיות, ללימוד ברוח בית מדרשית; לא כמרצה שמנחיל את תורתו למאזינים, אלא
כמנחה הלומד בצוותא עם תלמידיו, בדרכו הייחודית.
יריב בן אהרון נולד בקיבוץ גבעת חיים, ליצחק בן אהרון, ממנהיגי תנועת
העבודה ומזכ"ל ההסתדרות. מערכת היחסים בין השניים ובין יתר בני המשפחה היו
מורכבים מאוד, ובאו לידי ביטוי ברומן שכתב יריב - "פלג". בעוד אביו היה
מרקסיסט, חילוני קיצוני ואנטי דתי, שחתר להתנתקות ממורשת ישראל, הנהיג יריב בן
אהרון את התנועה לכיוון ההפוך, המקובל היום כ"מרד במרד", מרד במרד של
חלק מראשוני תנועת העבודה ביהדות, שנתפסה כגלותית. יריב לא הסתפק בזיקה
לתנ"ך, שהייתה מקובלת בתנועת העבודה, אלא פתח בפני חבריו ותלמידיו את אוצרות
ארון הספרים היהודי על כל עושרו.
לכאורה יריב מרד, אך זהו מרד בערבון מוגבל מאוד – הוא דבק בלהט, עד
יומו האחרון, בערכי הציונות, הסוציאליזם, תנועת העבודה, הקיבוץ והגשים אותם בחייו,
ביצירתו ובעשייתו החינוכית. אולם את הסוציאליזם שלו הוא לא שאב ממרקס ומן ההוגים
הסוציאליסטים באירופה, אלא ממקורות ישראל. והוא הוכיח ששורשי היניקה של הגרעין
החלוצי של הציונות העובדת, הם המקורות הללו. הלימוד שהנחה והיצירה שכתב עסקו כולם
בשיח המתמשך בין המקורות העתיקים, השירה והספרות העבריים וכתבי החלוצים, ובינם
לביננו היום.
לכאורה, בהשוואה לאביו שהיה מנהיג כריזמטי שההמונים הלכו אחריו באמונה
ובהזדהות, השפעתו של יריב קטנה יותר. אך בעיניי זו טעות. דרך החינוך והיצירה, השפעתו
של יריב היא לדורות, היא לעומק, בעוד השפעתו של אביו הייתה השפעה פוליטית לשעתה.
היה לי קשר מיוחד עם יריב בן אהרון, ממנו הושפעתי מאוד ולמדתי המון.
את דמותו הכרתי שנים רבות בטרם הכרנו באופן אישי. כנער קראתי את ספרו
"הקרב" ואת "שיח לוחמים" ו"שדמות" שהוא היה בין
עורכיהם. אולם הקשר האישי החל לפני כ-15 שנים. הוא נוצר מעיסוקי בהתחדשות יהודית –
הזמנתי אותו ללמד במסגרות שניהלתי, וכן מהתקרבות בעמדותינו הפוליטיות, בעיקר מאז
האינתיפאדה השניה, שגרמה לו לחשב מסלול מחדש. הוא לא עבד עם מחשב ולא היה לו
אימייל, אך מידי פעם שלחתי לו מאמרים שלי בדואר. הוא שלח אליי כל ספר שהוציא, עם
הקדשה אישית; בשנים האחרונות בכתב ידו המסגיר את הרעד בידיו. שוחחנו רבות וארוכות בטלפון,
לעתים בעקבות מאמר שלי, או כשרציתי להתייעץ אתו לקראת שיעור או הרצאה. ומידי שנה,
בחנוכה, נסעתי להרצות בכנס "לימוד גליל" בכפר הנופש ראש הנקרה, וביקרתי
בביתו לשיחה ארוכה, שבה שמעתי בצמא את תורתו. הוא דרבן אותי לכתוב ספר או לפחות
קובץ מאמרים, ואף הציע את עצמו כעורך הספר.
מה שהרשים אותי אצלו במיוחד, היה ההזדהות המוחלטת שלו עם הנושאים
הלאומיים שבהם עסק – הוא חי כמי שנושא את צער העם היהודי על כתפיו, ומאמין בחשיבות
האדירה של יצירתו וחינוכו לעתיד העם היהודי. עד יומו האחרון הוא לא איבד כהוא זה
מן הלהט הציוני שלו. הוא סלד מן הפוסט ציונות וראה בו סכנה והתבוללות, וטען
שיהודים יכולים להתבולל גם בא"י (על כך היינו חלוקים). הוא כאב את ההתרחקות
בשמאל הציוני מערכים כמו שלילת הגולה. הוא יצא נגד המושג "עמיות" שבו
ראה כפירה בציונות וניסיון להציג שוויון ערך בין החיים במולדת ובגולה, בין בבל
וירושלים. הוא כפר ברעיון של בבל וירושלים. הוא ביכר את התלמוד הירושלמי, אותו
פירש, על פני התלמוד הבבלי, כי זו תורת ארץ ישראל, והיא הרלוונטית לנו ואותה אנחנו
צריכים לחדש. הוא יצא נגד הניכור לאתוס מצדה ובר כוכבא, וראה בכך ביטוי לניוון
רוחני. ולכן כתב מסכת על הפואמה "מסדה" של יצחק למדן, ועודד את חניכיו
בתנועות הנוער לחזור לטיולים למצדה ולחדש את אתוס הגבורה של מצדה.
בעיניי, מפעל חייו החשוב ביותר הוא מפעל המסכתות. המסכת היא הוצאה של ספרות
הקנון הציונית בצורה של דף גמרא – הטקסט במרכז הדף וסביבו הפניה למקורות ישראל
שצוטטו בו והשפיעו עליו, ביאור הכתוב ודיאלוג עם טקסטים מקבילים. הוא ערך מסכתות
על כתבי ברנר, ביאליק, ברל, אלתרמן ואחרים. המסכת האחרונה שהוציא הייתה על
"שירי עיר היונה" של אלתרמן – הוא ביכה את הדחקת האפוס הציוני הגדול הזה
של אלתרמן והאמין שהמסכת תחזיר אותו למרכז ההוויה התרבותית הישראלית. לצערו, הוא
התבדה, והביע באוזניי בכאב את אכזבתו מכך, שמלבד מוקי צור, בארי צימרמן ואני, איש
לא כתב על הספר. פגישתנו האחרונה הייתה באירוע ההשקה של הספר, בעין גב.
אחת המסכתות, אותה הוציא עם חניכיו הצעירים מקהילת "שחר"
ביקנעם, היא על שירו של שלונסקי "זמר". השיר נכתב לפני 70 שנה בדיוק,
מתוך ההתלהבות הגדולה של שלונסקי מעליית י"א הנקודות, היישובים בנגב, במוצאי
יום הכיפורים תש"ז. אך המעניין הוא שהשיר אינו עוסק באירוע זה, אלא האירוע
הזה כאילו חילץ מתוכו שיר שרחש בקרבו שנות דור, מאז ימיו ההרואיים כחבר בגדוד
העבודה בעין חרוד, למרגלות הגלבוע, בראשית שנות העשרים.
כמו כל שיריו של שלונסקי, כל שורה עמוסה באסוציאציות מן התנ"ך,
ספרות חז"ל והתפילה, ובמסכת מביא יריב את כל המקורות הללו, טקסטים אחרים של
שלונסקי להשוואה, ופירוש שלו שנקרא "גיזת הטל".
קשה לתמצת לפינה קצרה מסכת החופרת לעומקה של כל מילה בשיר ולמשמעותו
של רמז, בעיקר כיוון שהעדפתי להקדיש את הפינה ליריב עצמו. לכן אסתפק בשתי דוגמאות.
"זה הרים, הרים שבגלבוע" כותב המשורר, ורומז ל"הרי בגלבוע"
מקינת דוד. "אל טל ואל מטר" מקלל דוד את ההר בו נפלו שאול ויונתן. חלוצי
העליה השלישית מסירים את הקללה בהתיישבותם בגלבוע. כותב יריב: "אנשי העליה
השלישית, המחדשים את הישוב היהודי בעמק, הם שפותחים לפניו מחדש ביצירותיהם, את
השער לארון הספרים היהודי!". פרשנותו של יריב ל"הרים שבגלבוע"
אופיינית למסכת כולה. על כל מילה או צירוף מילים, הוא כתב פירוש והביא את מקורותיו
ולעתים את מקבילותיו בשירים אחרים של המשורר.
דוגמה נוספת. "כי שרוי מותר הוא לי הזמר", כותב שלונסקי.
יריב מציג את המקורות של שרוי ומותר מתפילות יום הכיפורים. ומביא מובאות מהגמרא
ומהרמב"ם על האיסור לשיר ולשמוח לאחר חורבן הבית. המשורר רואה בחידוש
ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, את התרת הנדר והאישור לשוב ולשיר ולשמוח, עד שגם
הגלבוע ייצא עמנו במחול.
מבין הלחנים של השיר בחרתי בלחנו של נחום נרדי, בביצוע המקסים של אריק
לביא. משום מה, אריק לביא נתן לשיר כותרת אחרת, "לילה בגלבוע".
לֹא אוֹרְחַת גְּמַלִּים יָרְדָה
לִכְרֹעַ,
לֹא דַּבֶּשֶׁת הִיא אֶל מוּל כּוֹכָב.
זֶה הָרִים, הָרִים שֶׁבַּגִּלְבּוֹעַ,
הֲרָרִים צוֹפִים אֱלֵי מֶרְחָב.
הֵם זוֹכְרִים אֶת לֹבֶן אֹהָלֵינוּ,
שֶׁפָּשְׁטוּ בָּעֵמֶק כְּיוֹנִים.
הֵם זוֹכְרִים אֶת מִזְבְּחוֹת
לֵילֵינוּ,
שֶׁעָלוּ בְּאֵשׁ הַנִּגּוּנִים.
שִׁירוּ לִי, כִּי טוֹב לִי, טוֹב
לִשְׁמֹעַ
שׁוּב כְּאָז מוּל סַהַר זֶה וּתְכוֹל.
שִׁירוּ עַד יָמוּשׁ גַּם
הַגִּלְבּוֹעַ
וְיֵצֵא עִמָּנוּ בְּמָחוֹל.
הֵם זוֹכְרִים זוֹכְרִים עוֹד... וִאֲנַחְנוּ
הַאִם שׁוּב נִמְלָא רֹאשֵׁנוּ טָל
וְלִיבֵּנוּ זֶמֶר? אוֹ שָׁכַחְנוּ?
אֶת אֲשֶׁׁר לִשְׁכֹּחַ לֹא נוּכָל.
שׁוּב כְּאָז לָבָן הוֹלֵךְ הַסַּהַר
וּמוֹשֵׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל.
שׁוּב כְּאָז הַלֵּב פּוֹתֵחַ שַׁעַר,
וְנִדְמֶה לָעַד לֹא יִנָּעֵל.
אֵיךְ הַיּוֹם קְסוּמִים וְלֹא
מִיַּיִן
שַׁבְנוּ הֵנָּה בַּמִּשְׁעוֹל הַלָּז
לְחַדֵּשׁ לֶכְתֵּנוּ אֶל הָעַיִן,
לְפַעֵם שִׁירֵנוּ מִנִּי אָז.
שִׁירוּ לִי, כִּי טוֹב לִי, טוֹב
לִשְׁמֹעַ
שׁוּב כְּאָז מוּל סַהַר זֶה וּתְכוֹל.
שִׁירוּ עַד יָמוּשׁ גַּם
הַגִּלְבּוֹעַ
וְיֵצֵא עִמָּנוּ בְּמָחוֹל.
כִּי שָׁרוּי, מֻתָּר הוּא לִי
הַזֶּמֶר,
כִּי צִיּוֹת זָרַעְתִּי בְּדִמְעָה.
כִּלְרוֹעִים בְּחַג שֶׁל גֵּז
הַצֶּמֶר
לָנוּ הַתַּגְמוּל
וְהַתְּרוּמָה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
