* מלחמת המואזינים – רעש. המון רעש. בעיקר רעש נשמע בנוגע ל"פרשת הצוללות".
כרגיל במחוזותינו, לאחרונה, קשה לקול השכל הישר להישמע במלחמת המואזינים, עם
מערכות ההגברה בפול ווליום, בין הכת שמבחינתה ברור ש"ביבי אשם" בכל אשמה,
דמיונית ככל שתהיה, ואם החקירה אינה מוכיחה זאת, זאת "הוכחה" שגם המשטרה
/ היוהמ"ש / המבקר מושחתים ומשת"פים של ביבי, לבין הכת שמבחינתה אסור
לפקפק, לשאול שאלות, לעורר תהיות באפשרות הדמיונית שרום מעלתו אי פעם שגה או עלול
לשגות, חטא או עלול לחטוא, וברור שהכל הכפשות ופוטש נגד ראש הממשלה הנבחר.
ובתוך הרעש הזה, איך אפשר לְפָנות קשב לקול
מורכב יותר? למשל, לקול המאמין בדרך כלל בכוונות הטובות של ההנהגה המדינית
והביטחונית, ומאמין שהמחלוקת על הצוללות היא מחלוקת מקצועית בין צדדים המחפשים את
טובתה של ישראל, ואינו מפקפק בסמכות רוה"מ להחליט בנדון (בלי קשר לשאלה אם
החלטתו נכונה או שגויה), אך מצד שני אינו יכול להתעלם מסימני השאלה הכבדים שצצו
באשר לטוהר המידות בתהליך הזה – קשרי הון שלטון, נפוטיזם, גזירת קופונים בידי
מקורבים; שגם אם לא השפיעו על עצם ההחלטה - אם הם נכונים, הם חמורים. קול המבין
שיש חובה לבדוק ולחקור, לא "כדי להוכיח" משהו, אלא כדי לדעת את האמת, כדי
שאם הייתה שחיתות – היא תבוער; קול הקורא לחקירה, מתוך רצון עמוק שהיא תפריך את כל
החשדות.
במלחמת המואזינים הזאת כבר שמעתי, למשל, את
התאוריה המטורפת הבאה: רכישת הצוללות נועדה לתת מענה נגד הגרעין האיראני, עם תפוגת
הסכם הגרעין. לכן, אובמה שתל בישראל את ההתנגדות לצוללות, כנראה כיוון שהוא תומך בהטלת
פצצת גרעין על ישראל. וברור שכל צמרת צה"ל, שר הביטחון לשעבר וכו', הם פיונים
של הכושי המוסלמי הרדיקלי האנטישמי באראכ.
וממגבר המסגד השני שמעתי בביטחון, שכל הצוללות
הללו הן חרטא, אין בהן כל צורך, כולם יודעים שאין בהן צורך, וההחלטה היא פשוט
תוצאה של שוחד שהגרמנים שילמו לנתניהו, שבמזיד פוגע בביטחון ישראל ובכלכלת ישראל, כדי
לגרוף הון אישי.
אין להם גבול למואזינים האלה.
ויש גם אתנחתות קומיות ברעש הזה. למשל, כמעט בכל
קבוצת ווצאפ שבה אני חבר, הופצה הודעה מתלהמת ומתבהמת, שכולה תאוריית קונספירציה
נגד נתניהו, שבה מצוטט אלדד יניב השרלטן. אוקיי. אז מה קומי בזה? אה, הוא הוגדר
"הפובליציסט" אלדד יניב. צחקתי.
ומילה בנוגע לרביב דרוקר. חשיפת קשריו של דוד
שמרון עם החברה הגרמנית היא עבודה עיתונאית טובה וחשובה, שהעלתה לסדר היום הציבורי
חשדות כבדים, שאין מנוס מבדיקתן. על כך הוא ראוי לשבח. לשם כך יש צורך בתקשורת
חופשית במדינה דמוקרטית. עם זאת, פוזת הלוחם בשחיתות שאותה הוא עוטה, ממש מגוחכת, כשהיא
באה מפיו של אחד משופריו ויח"צניו בתקשורת של הארכי-מושחת בתולדות מדינת
ישראל, אהוד אולמרט. מדרוקר ובן כספית לא נלמד שיעור במלחמה בשחיתות.
* למה אין שר חוץ? – רעיון ממשלת האחדות הלאומית ירד מעל הפרק (אם אכן היה שם אי פעם),
ולכן התירוץ של נתניהו להחזקת תיק החוץ, כביכול כיוון שהוא שומר אותו בעבור הרצוג,
אינו רלוונטי עוד.
מדוע, אם כן, נתניהו אינו ממנה שר חוץ בממשלתו?
מאותה הסיבה שסער, כחלון, יעלון ועוד רבים וטובים אינם עוד בליכוד.
כיוון שנתניהו מרחיק את כל מי שטוב, מי שמוכשר, מי שחזק, מי שפופולרי; בכולם הוא
רואה איום. הוא רוצה לראות בסביבתו רק ננסים ומשרתים. הוא לא רוצה לחזק את ארדן או
את ישראל כץ, למשל.
מנהיג אמת שואף לחזק את סביבתו בטובים ביותר, במוכשרים ביותר, מאציל
עליהם סמכויות, מטפח אותם, מקדם אותם, מפרגן להם, רואה בהצלחתם הזדמנות ולא איום.
נתניהו, השבוי בפרנויה ובאובססיות שלו, הוא היפוכה של מנהיגות אמת.
* הכוחות האפלים אינם בוחלים - הוועדה לבחירת שופטים צבאיים פרסמה את החלטותיה לבחירת שופטי בית הדין
הצבאי לערעורים ובהם אל"מ מאיה הלר, ראש הרכב השופטים במשפט אזריה.
כצפוי, מיד הגיחו מן האפלה מנוולים שהחלו לחגוג
על כך ברשתות. כעת יש להם עוד תחמושת בארסנל תאוריית הקונספירציה הצינית, השקרית
והמרושעת, שהם מכינים לרגע שבו פסק הדין לא יהיה כרצונם. דוגמית: "מתי
החליטו? מתי הודיעו לה? איזו עסקה נעשתה כאן?!" אהה.
כמה הערות בנדון:
א. כאשר נערך דיון על קידום שופטים – תמיד אותם
שופטים יהיו באמצע משפטים. האם מישהו מציע לא למנות אף שופט שנמצא בעיצומו של
משפט?
ב. אילו ההחלטה על המינוי הייתה מעוכבת בשל משפט
אלאור אזריה – או אז אולי היה מקום לחשד שיש כאן ניסיון להשפיע על תוצאות המשפט. אהה,
מנסים לרמוז לשופטת שאם היא רוצה להתקדם עליה לפסוק כפי שאנחנו רוצים... מהלכים
עליה אימים... הרי אלה שמשפריצים את תאוריית ה"עסקה" היו כותבים כך
בדיוק, אילו נתקלו בכותרת על עיכוב במינוי השופטים עד אחרי משפט אזריה. במקרה כזה,
לפחות היה היגיון בטענה.
ג. הפוליטיקאי שיותר מכל אחד אחר הזדהה עם אזריה
הוא ליברמן. הוא הפגין למענו, הוא ביקר את משפחתו וגם אחרי שמונה לשר,
"הסביר" לבית המשפט, למעשה, שעליו לזכות את אזריה. ליברמן הוא ראש
הוועדה לבחירת שופטים צבאיים.
אבל מה זה משנה? אותם כוחות אפלים, מרושעים
וציניים המובילים את הקמפיין הזה אינם בוחלים ולא יבחלו בשום "טענה",
בניסיונם להפוך את צה"ל לכנופיה.
* אין זה תפקיד בית המשפט - השאלה הראויה
לדיון בעקבות החלטת בג"ץ לעכב את מינויו של הרב קרים לרבצ"ר, כלל אינה
האם המינוי ראוי או לא, אלא מי ממנה את מפקדי צה"ל. העתירה הזאת צריכה הייתה
להידחות על הסף, כי היא אינה שפיטה. הרבצ"ר הוא מפקד בצה"ל, בדיוק כמו
כל מפקד חיל או מח"ט, והסמכות למינויים היא בידי המפקדים ובראשם
הרמטכ"ל. הרמטכ"ל יכול לשגות במינוי של הרבצ"ר כפי שהוא יכול לשגות
במינוי של מפקד פיקוד המרכז, אך אין זה נושא לבית המשפט.
החלטת בית המשפט פוגעת בסמכות המפקדים ובאמון
החיילים והציבור במפקדי צה"ל, והיא פוגעת באמון הציבור בבית המשפט.
ההחלטה היא פגיעה בשלטון החוק, במעמד המשפט, בדמוקרטיה
ובביטחון.
אגב, עם מינויו של קרים, ולאחר שהתפרסמו
ההתבטאויות הבלתי נסבלות שלו, שבעטיין הוגשה העתירה, כתבתי נגד מינויו. זו דעתי
כאזרח. כאזרח זכותי להביע דעה, אך שופט אינו אמור להביע דעה, בוודאי לא כפסק דין,
ובוודאי לא בנושא שאינו מעניינו.
* מינוי בלתי ראוי – מינוי הרבצ"ר הוא לחלוטין לא עניין לבג"ץ שגה כאשר הורה
לעכב את המינוי והוא ישגה אם יאשר בסופו של דבר את המינוי. פשוט, אין זה מעניינו.
אולם יש מקום לדיון ציבורי על המינוי. בדיון
הזה, עמדתי היא שהמינוי אינו ראוי. אני חוזר על דברים שכתבתי בנדון, לאחר
שהרמטכ"ל אישר את המינוי:
הרב קרים בשום אופן לא אמר שמותר לאנוס במלחמה,
וגם ההסבר ההלכתי שכתב על סוגיית "אישה יפת תואר" אינו מתיר אונס כיוון
שסוגיית "אישה יפת תואר" המקורית אינה מתירה אונס, אלא מנסה למנוע את
הנורמה העולמית באותה תקופה (ולמרבה הצער, במידה רבה גם בימינו) שבמלחמה הכל מותר,
כולל אונס.
אולם בנורמות שלנו, גם הכתוב בתורה הוא בלתי
נסבל – עצם הלגיטימציה ללוחם לשבות אישה יפת תואר, ואחרי חודש בביתו לשאת אותה
לאישה. המסר המהותי לימינו מהפרשה, אסור שיהיה פונדמנטליסטי, כלומר דבקות יסודנית
בכלל הכתוב, האנכרוניסטי, אלא המסר שעלינו להיות המופת והאור לגויים במוסר לחימה;
להיות בכל עת מוסריים יותר מהנורמות הקיימות בעולם. ואכן, אנו כאלה. צה"ל הוא
הצבא המוסרי ביותר בעולם, על אף כל המלעיזים והשקרנים.
כאשר נשאל הרב על הסוגיה, הוא לא הציג את הלקח
הזה. הוא נשאל על ימינו, והשיב באפולוגטיקה הלכתית, ונמנע מהתשובה המוסרית הברורה.
את דעתו על מוסר לחימה הביע במקום אחר, כאשר
השיב שיש להרוג מחבלים פצועים. על כך ניתן להוסיף אמירות חמורות נוספות, בעד סירוב
פקודה, אמירות הומופוביות, תמיכה בהדרת נשים, תמיכה בשריפת ספרי הברית החדשה ועוד.
אולי אפשר לתרץ ולהסביר כל אמירה שלו בפני עצמה,
וגם זה בספק, אבל הצטברות האמירות שלו, המנוגדות מכל וכל לערכי צה"ל ולערכיה
של מדינת ישראל, הופכים אותו לבלתי ראוי לתפקיד הרבצ"ר.
ראוי שבתפקיד הזה יכהן רב המייצג יהדות שדרכיה
דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום; רב מאחד ומקרב.
אני מעריך מאוד את הרמטכ"ל, אך הוא שגה
במינוי.
יש לקוות שהרב קרים יפעל ברוח האיגרת שכתב
לחיילי צה"ל, המנוגד לחלוטין לכתביו הישנים. תהיינה לו הזדמנויות למכביר
להוכיח לציבור הישראלי שאכן, האיגרת הזאת היא המבטאת את דמותו העכשווית.
במקום שבעלי תשובה עומדים וגו'.
* תרחיש סגן הרמטכ"ל - סגן הרמטכ"ל, באופן טבעי, הוא המועמד הראשון לתפקיד הרמטכ"ל
הבא. כשאייזנקוט יפרוש מתפקידו, סגן הרמטכ"ל היוצא אלוף יאיר גולן, יהיה אחד
המועמדים המובלים להחליפו. אני מקווה שהוא לא ימונה לתפקיד, בשל דבריו החמורים
בטקס יום הזיכרון לשואה אשתקד, וכיוון שהתעקש לא לחזור בו ולא להתנצל על הדברים.
אם הוא יבחר לתפקיד, לא אעלה על דעתי לעתור
לבג"ץ נגד המינוי, ואם תהיינה עתירות כאלו, על בית המשפט יהיה לדחות אותן על
הסף. למה? כי אין זה מעניינו ואין זה תפקידו.
* טנקיסטיות? – בתקופת הדיון הציבורי בסוגיית "השוויון בנטל" הבעתי שוב
ושוב את הסתייגותי מן השימוש במילה "נטל". בעבורי, שרות המדינה, הגנה על
המולדת, הגנה על ביטחונם ושלומם של אזרחי ישראל, אינו עול, אינו נטל, אלא זכות
גדולה. זו חובה וגם זכות. על כך אני מחנך את ילדיי.
מן הראוי לחנך כל בת ובן על שירות משמעותי ככל
הניתן – כערך. ואין תפקיד משמעותי יותר בצה"ל, מאשר לוחם קרבי. מן הראוי
שהמוטיבציה תדחוף כמה שיותר בנות ובנים לשירות קרבי, וצה"ל יוכל לבחור את
המתאימים לו ביותר לכל תפקיד.
האם בנות מתאימות לשירות כטנקיסטיות בשיריון?
תפקידים מסוג זה מתאימים יותר לבנים מאשר לבנות. אני מעריך שתמיד, רוב מוחלט של
הלוחמים ביחידות כאלו יהיו בנים. אך יש לבחון כל מקרה לגופו. בת שיש לה היכולות,
הכישורים והמוטיבציה לשרת כטנקיסטית, ראויה לתפקיד לא פחות מבן.
אבל מבחן השוויון המגדרי האמתי הוא ממש לא
בתפקידי לחימה, שבאופן בסיסי הם גבריים מטבעם, אלא בתפקידים כמו: ראש הממשלה (וחלילה
לא "ראשת" העילג), שרות, חברות כנסת, מנהלות בכירות, ראשי ערים (וחלילה
לא "ראשות" העילג), רבות, ראשי ישיבות (וחלילה לא "ראשות"
העילג), מהנדסות וכד'.
* ארדואן נשאר ארדואן – אחרי שנתניהו השפיל את מדינת ישראל ואת עם ישראל בהתנצלות בפני
הטורקים על תוקפנותה של טורקיה כלפי ישראל בפיגוע "מרמרה" ובתשלום
פיצויים למשפחות המחבלים, הגיע הרודן הטורקי לראיון של מנצח בערוץ 2. הוא לא הושיט
יד לישראלים. הוא הציג את הפרשנות שלו לפיוס ונורמליזציה: המשך ההסתה נגד ישראל,
המשך עלילות הדם נגד ישראל, המשך ההשוואות של ישראל לנאצים, המשך התמיכה בחמאס,
המשך העלילות על פגיעה כביכול במסגד אל-אקצה. פיוס.
* בין התנצלות להתנצלות – ההתנצלות המקוממת בפני טורקיה על תוקפנותה כלפינו, מזכירה לי התנצלות
מקוממת אחרת; התנצלותה של ישראל בפני ארגנטינה על חטיפת הצורר הנאצי אדולף אייכמן.
חטיפתו של אייכמן בידי המוסד, יצרה משבר חריף
ביחסי ישראל ארגנטינה. ארגנטינה טענה, במידה רבה של צדק, שישראל הפרה את ריבונותה
כאשר פעלה בשטחה וחטפה נתין שלה. אלא שהפער במקרה הזה בין הלגאליזם לבין הצדק הטבעי
כל כך זועק, שקשה להבין את התגובה חסרת הפרופורציות.
ארגנטינה מיהרה להחזיר את שגרירה בישראל
להתייעצויות וגירשה את שגריר ישראל בארגנטינה עליו הכריזה כ"פרסונה נון
גרטה" - אישיות בלתי רצויה. היא יזמה דיון במועצת הביטחון של האו"ם,
בדרישה לגינויה של ישראל ותביעה מישראל להחזיר לידיה את אייכמן. באותם ימים עוד לא
היה הווטו האוטומטי של ארה"ב על הצעות החלטה אנטי ישראליות, ובישראל היה חשש
כבד שהצעת ארגנטינה תתקבל. ישראל פתחה במסע נמרץ הן בקרב חברות מועצת הביטחון
לסיכול ההצעה, והן בניסיונות לפיוס ארגנטינה; מהלך אותו הובילו ראש הממשלה בן
גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר והשר ללא תיק, עד זמן קצר קודם לכן שגריר ישראל
באו"ם, אבא אבן. המסע הניב תוצאות, העולם לא קיבל את העמדה הארגנטינאית,
ולבסוף התקבלה החלטה מינורית, שדרשה מישראל "פיצוי נאות" לארגנטינה,
מבלי להבהיר מה פירוש המושג. היה מוסכם שהכוונה היא להתנצלות.
במגעים בין שתי המדינות, סוכם על הודעת פיוס
משותפת קצרה, ששמה קץ למשבר, שנמשך קצת יותר מחודשיים. "... היחסים
הידידותיים המסורתיים בין שתי המדינות ישתפרו וילכו... מחליטות בזה לראות כמחוסלת
את התקרית שנבעה מהפעולה שבוצעה ע"י אזרחים ישראליים, ואשר היה בה משום פגיעה
בזכויות יסוד של המדינה הארגנטינאית". כדאי לשים לב להגדרה "בוצעה בידי
אזרחים ישראליים" – הגדרה עמומה, בקריצה; ישראל לא הודתה רשמית באחריותה
לפעולה.
יש הרבה דמיון בין המקרה הזה לבין המקרה הטורקי,
בכך שישראל התנצלה ללא הצדקה על פעולה צודקת שעשתה, כדי לפייס את המדינה היריבה.
אך יש הבדלים רבים.
ישראל היום חזקה לאין ערוך מישראל של 1960.
מעמדה הבינלאומי של ישראל היום איתן לאין ערוך מזה שהיה לפני 56 שנים. במקרה הזה
היה קייס לטענה הארגנטינאית על שישראל הפרה את ריבונותה, בעוד במקרה
"מרמרה" טורקיה נהגה בתוקפנות כלפי ישראל. ההתנצלות כלפי ארגנטינה הייתה
מינורית, ולא משפילה כמו ההתנצלות בפני טורקיה. הסכסוך נמשך כחודשיים ולא שש שנים,
כיוון שארגנטינה באמת חפצה לסיים אותו, להבדיל מטורקיה. וההבדל העיקרי – ההודעה המשותפת
עם ארגנטינה החזירה את יחסי שתי המדינות למסלול של ידידות, בעוד המטרה של טורקיה
הייתה להשפיל את ישראל, והרודן הטורקי ממשיך לנקוט בקו עוין ותוקפני נגד ישראל.
* ביד הלשון
* יש שופטים – פרשת עמונה וחוק ההמרה, מחזירים אותנו לפרשה דומה משנת 1979 –
בג"ץ אלון מורה. בית המשפט העליון חייב את המדינה להחזיר לבעלי קרקע פלשתינאים
700 ד' שהופקעו להקמת אלון מורה ברוג'יב. ראש הממשלה מנחם בגין ביצע את החלטת בית
המשפט וטבע את מטבע הלשון המפורסם: "יש שופטים בירושלים" (בגין אמר
"יש שופטים בישראל", אך בתודעה הציבורית הביטוי השתרש כ"יש שופטים
בירושלים").
הביטוי של בגין לא היה מקורי, אלא פרפרזה על ביטוי מוכר בגרמנית;
ודומני שבגין לא בחר בו במקרה. כשמלך פרוסיה (המאה ה-18) פרידריך הגדול איים
להחרים טחנת קמח פרטית של טוחן מפוטסדאם, השיב הטוחן: "איני מפחד, עוד יש
שופטים בברלין".
אגב, לימים נרכשו אדמות רוג'יב כדין, והוקם עליהם היישוב איתמר.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
