הפסוק החשוב ביותר
בספר הושע ואחד החשובים בתנ"ך כולו: "כִּי
חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח, וְדַעַת אֱלֹהִים – מֵעֹלוֹת". התובנה הזאת היא השורה התחתונה של תהליך תשובה של עם ישראל, המתואר
בנבואה הזאת.
אולם כמנהג ההגדה של פסח, התהליך המוביל לשם, "מתחיל בגנות
ומסיים בשבח". נקודת המוצא של הגְנוּת, היא המלכת שאול למלך, בניגוד להנחיית
שמואל.
תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה,
חֲצֹצְרָה בָּרָמָה, הָרִיעוּ בֵּית אָוֶן: אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין!
בנימין הוא שאול, שהיה משבט בנימין. "בֵּית
אָוֶן", מכנה הנביא את העם שהלך אחרי שאול, וכאילו משם החלה הידרדרותו.
****
"אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין", כביטוי המסמל הליכה מזיקה אחרי מנהיג בלתי ראוי, היא כותרת
סיפור אפוקליפטי שאורי אבנרי פרסם בעיתונו "העולם הזה".
ב-1955 פרסם אבנרי ב"העולם הזה" סדרת כתבות בדיוניות
עתידניות, המתארות את מדינת ישראל בעוד 20 שנה. הסדרה נקראה "זה קרה
ב-1975". בכל כתבה תאר אבנרי התפתחות אפשרית בנושא מסוים. אחת הכתבות,
האפוקליפטית שבהן, נקראה "אַחֲרֶיךָ
בִּנְיָמִין". בסיפור זה מתאר אבנרי את עלייתו של פיהרר נאצי לשלטון בישראל.
תוך ניצול מצוקה חברתית וכלכלית קשה, ואווירה המזכירה את ימי וימאר האחרונים, מקים
בנימין הראל, דמגוג נאצי, המציג עצמו כלוחם בחטיבת "הראל" של
הפלמ"ח, שנפצע במלחמת השחרור, מפלגה נאצית. מפלגה זו, שהפוליטיקאים והצבא
מתייחסים אליה בזלזול כקוריוז, צוברת כוח רב ועולה לשלטון.
יש לציין, במאמר מוסגר, שאבנרי הוא חובב סוגת ההשוואה הנואלת בין
ישראל לגרמניה הנאצית, והוא עושה זאת בחדווה מאז הקמת המדינה ועד היום.
ההשוואה בין בנימין – "המדריך" להיטלר "הפיהרר"
כמעט מושלמת. שניהם עולים לשלטון תוך ניצול החוק ושימוש בו כמראית עין כדי לאפשר
את תפיסת השלטון. כהיטלר, כך גם הראל, מטיף לאנשים לשמור על החוק עד שישתלטו על המדינה.
במקביל, כהיטלר, כך גם הראל משתמש באלימות במערכת הבחירות, כמו פיצוץ אסיפות,
השמעת רמקולים באסיפה נגדית מול אסיפת בחירות של מפלגת השלטון ועוד.
כמו פלוגות הסער של היטלר, קמות "פלוגות הראל" של הנאצים
בישראל. כמו הפרובוקציה של שריפת הרייכסטאג, מופיעה בסיפור פרובוקציה של פיצוץ
הכותל המערבי. השלטון של הראל משתלט על העיתונות הישראלית בשיטה הדומה לזו שבה
השתלטו הנאצים על העיתונות הגרמנית. הוא מקים "מחנות מיון", דוגמת מחנות
הריכוז בגרמניה. במחנות אלה הוא כולא את מתנגדי המשטר. בציבור מתחילות לחלחל
"שמועות" על מעשי הזוועה של השלטון, אך השמועות נתקלות בחוסר אמון –
תיאור מקביל לתיאורו את התגובה לזוועות הנאצים בגרמניה, בספרו "צלב
הקרס" (1961). ערביי ישראל נדרשים להצמיד לדש בגדיהם טלאי ירוק ועליו האות
"ע".
את התגובה בצה"ל מתאר אבנרי בצורה הדומה מאוד לתיאורו ב"צלב
הקרס" את התייחסות הוורמכט להיטלר. הקצינים הזוטרים תומכים בו ורואים בו מי
שיבטיח את הקריירה שלהם ע"י מחויבותו למלחמה. הקצינים הבכירים מזלזלים לו
ובזים לו. הם נגדו, אך מהססים אם לפעול.
ה"הפי אנד" של הסיפור שונה מגרמניה הנאצית. בניגוד לגרמניה,
בישראל צה"ל מתקומם ומפיל את השלטון הנאצי.
אבנרי מתאר גם דמיון חיצוני בין היטלר להראל. שניהם – לא יוצלחים,
שנכשלו בכל אשר עשו, ולכן הם יכולים להנהיג את הלא יוצלחים הממורמרים. כמו היטלר
המכוער, מתאר אבנרי את הראל כנמוך. כפי שהיטלר, עד עלייתו לשלטון הסתתר מהמצלמות,
כך הראל הסתתר מהמצלמות ודאג שיצלמוהו רק מלמטה, כדי להיראות גבוה מכפי שהוא באמת.
היטלר היה טר"ש. מסתבר, לקראת סוף הסיפור, שהראל, המתהדר בעברו הקרבי בחטיבת
"הראל", לא היה אלא ג'ובניק, שק"מיסט באותה חטיבה.
כעבור 13 שנים, עם הקמת התנועה לא"י השלמה, שבני מהרש"ק,
איש הקיבוץ המאוחד והפוליטרוק של הפלמ"ח היה ממייסדיה, כתב אבנרי, שהאיש
שהיווה עבורו את המודל לבנימין הראל, לא היה אלא בני מהרש"ק. הוא כתב עליו,
שכטיפוס אנושי הוא כמעט אב - טיפוס של איש מפלוגת סער – הן בסגנונו, הן בהשקפת
עולמו. ואכן כאשר מתבררת דמותו האמתית של בנימין הראל השק"מיסט, מסתבר ששמו
המקורי היה בנימין הרשקוביץ, שם המכיל בתוכו את האותיות הרשק, המופיעות בשמו של
מהרש"ק.
דומני שכמעט מיותר לציין עד כמה חולנית, בזויה ומרושעת הדבקת הדמות
הזאת למהרש"ק.
****
בספרו "צלב הקרס", מקדיש אבנרי ארבעה עמודים תמימים לניתוח
תורת התעמולה של היטלר. אי אפשר שלא להבחין בהערצה שלו לשיטות התעמולה הללו. למשל, בכל תיאוריו את הדגל הנאצי הוא השתמש
בביטויים כמו "מלהיב", מסעיר", "בולט", צעקני, וכדומה. לצורך
השוואה הוא מציין, ש"ישראלי, הנוכח בכל יום עצמאות בעובדה שאף מאות דגלים
כחולים לבנים אינם מסוגלים לשוות לרחוב אופי חגיגי ולהסעיר את הרוח, יסכים כי בשטח
זה הצטיין היטלר בכושר אבחנה".
בסיפורו "אחריך בנימין", מופיעים כל הסממנים של הנאצים
הישראלים כהעתק מושלם של עליית הנאצים בגרמניה לשלטון. כל הסממנים של הנאציזם, כפי
שהוא מתאר אותם בספרו "צלב הקרס", מופיעים בסיפור. וכך, כפי שהוא מתאר
את היטלר, כך הוא מתאר את בנימין הראל, גיבור סיפורו, באופן נלעג ומעורר שאט נפש.
מצד שני, כמו בתיאורו את היטלר, כך גם בסיפור – טעמו משתנה לחלוטין בכתבו על
התעמולה. כאן הוא מתאר את התעמולה של בנימין הראל בהערצה.
את דרכי התעמולה שלו הוא מתאר בפרוטרוט. אות הבחירות של רשימתו היא האות
שי"ן. הוא מחלק לצעירם סמלים של שלושה חצים, היוצאים כלפי מעלה ומציירים את
האות שי"ן. הוא מנהיג במפלגתו ובקרב המוני תומכיו הצדעה, תוך הרמת שלוש
אצבעות יד ימין, כברכה רשמית של המפלגה. שלוש האצבעות המורמות יוצרות את האות
שי"ן. הוא הפיץ סיסמה קליטה, ובה שלוש מילים שכל אחת מהן מתחילה באות
שי"ן – שפע, שחרור, שלום. כל אצבע בהצדעת מפלגתו מציינת את אחד השי"נים,
ויחד הן יוצרות שי"ן אחת גדולה. סיסמתו הבולטת של מפלגתו היא "תנו לו
שאנס!"
עשר שנים מאוחר יותר, הקים אבנרי את מפלגתו "העולם הזה – כוח חדש".
התבוננות בדרכי התעמולה שלו מראה דמיון מדהים לתעמולתו של בני הראל, הפיהרר
הישראלי. אות הבחירות של מפלגתו הייתה שי"ן. סמלו – שלושה חצים היוצרים את
האות שי"ן. הוא הפיץ את סיסמת שלושת השי"נים השונה רק במילה אחת מסיסמתו
של הראל – שחרור, שוויון, שלום. כל תשדיר בחירות שלו הסתיים במשפט "תנו לנו
שאנס". המסרים של רשימתו לכנסת שונים תכלית השינוי ממסריו של הראל בסיפורו
העתידני, אולם הדמיון בדרכי התעמולה מדויק. את התוכן שלו, השונה לחלוטין מכל תוכן
נאצי, שיווק אבנרי בטכניקה אותה למד מהנאצים ושינן במהלך השנים.
באחד בספטמבר 1965, התקיימה ועידת היסוד של תנועת "העלם הזה -
כוח חדש", בהנהגת אורי אבנרי. על במת הוועידה, התנוסס דגל גדול, בצבעי אדום –
שחור – לבן. בתוכו מצויר אריה שואג (בדומה לנשר הנאצי. שתי החיות הללו הן סמל של
כוח) בתוך ריבוע. מתוך הריבוע מצוין מעין קלשון – שלוש זרועות היוצאות כלפי מעלה
ויוצרות את האות שי"ן. בצד הבמה – שלושה דגלים קטנים, גם הם בצבעי אדום –
שחור – לבן, בתוכם מצוין האריה, הפעם בתוך עיגול וגם ממנו יוצא
ה"קלשון". בנאומו הצדיע אבנרי בהצדעת שלוש האצבעות שלו ואמר: "אך
אם תרצו להסביר למישהו את כל התורה על רגל אחת – תוכלו למנות בשלוש אצבעות: שחרור
מחוקי הכפיה. שוויון לכל בני העדות, הדתיות והלאומיות במדינה. שלום
ישראלי ערבי".
ככל שהבחירות התקרבו, הפך העיתון "העולם הזה" לעלון בחירות
של המפלגה. כולו עוטר בכרזותיה, כל תוכנו היה לשטיפת מוח לקראת ההצבעה למפלגה הנכונה.
אחד הסמלים היה חץ גדול, שחור, ובתוכו כתוב "שעת ה-ש". בגיליון של ערב
הבחירות, פורסם דף של קריקטורות היוצרות את האות שי"ן. באחת מהן מצוירת להבה
בצורת שי"ן, היוצאת מתוך לפיד אחוז באגרוף ומאירה את החשכה שסביבה. קריקטורה
שניה מציגה קלשון, שזרועותיו יוצרות את האות שי"ן, נעוץ בישבן ועליו נכתב
"המפלגות". קריקטורה נוספת מציירת יד המצדיעה בהצדעת שלוש האצבעות.
הדמיון בין תעמולתו של בנימין הראל הפיקטיבי לזו, האמתית, של אבנרי,
יוצר רושם, שכבר באמצע שנות החמישים – לא זו בלבד שאבנרי חשב על הליכה לבחירות, כפי
שתיאר הוא עצמו בראיון שערכתי עמו למחקר עומק שכתבתי עליו לפני למעלה מעשרים שנה,
אלא שלפחות הצד התעמולתי של מערכת הבחירות שלו כבר תוכנן על ידו לפרטי פרטים. הרושם
הזה מוצא סימוכין בעדותו של שלום כהן, שותפו להקמת העיתון והמפלגה ולאחר מכן אויבו
המר, בספרו "העולם הזה". כהן מספר, שכבר ב-1951 הציע אבנרי להקים מפלגה.
על פי תיאורו, כבר אז, 15 שנים לפני שהקים את רשימתו, הוא נתן לה את אות הבחירות.
כהן מצטט את אבנרי כמציע: "נקים רשימה של עולים חדשים וחיילים משוחררים.
הרשימה השחורה. ניקח את האות שי"ן! שי"ן! האות הכי חזקה בשפה העברית. כל
התעמולה תלך סביב האות. הססמה תהיה 'אמור שין! אמור שי"ן! אמור שי"ן!'
אתה מתאר לך איזה כוח יש לזה?"
ועל כך כבר נאמר: הפוסל – במומו פוסל.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
