סיפור יהודי מפורסם, מספר על ספינה שנקלעה לסערה בלב ים. רב החובל הורה
לנוסעים: על כל נוסע להשליך חפץ אחד לים, כדי להקל על מטען הספינה. אחד הנוסעים,
יהודי, מיהר להשליך את השקית עם הטלית והתפילין.
נזכרתי בסיפור הזה, כאשר קראתי על ההצעה שתובא בפני מועצת התנועה
הקרובה, שמשמעותה - ריסוק מוסדות התרבות והאמנות של התנועה הקיבוצית. צריך לקצץ?
נזרוק את השקית עם הטלית והתפילין שלנו.
בספרו "לא בעבים מעל", המספר
את סיפור המאה הראשונה של דגניה א', הביא מוקי צור ציטוט מתוך עלון הקבוצה משנת
1921. דגניה, אם הקבוצות, הייתה אז בת 11. קבוצת יחפנים קטנה, שנאבקה על קיומה
הפיזי, התמודדה עם עוני ומחסור, לעתים עד פת לחם. אבל עלון היה לה, שפעל תדיר, והקטע
שאצטט נכתב כדו"ח לאקוני, ענייני מאוד, על פעילות התרבות: "שלשום היה
אצלנו נשף י"א לקיום המשק, שעלה יפה מאוד. נעשית אצלנו פעולה תרבותית גדולה.
יש חוג לשאלות פוליטיות, חוג לכלכלה מדינית, סטדיה דרמטית, 'הפועל', עיתון חי,
תזמורת (18 כלים), מקהלה, מלבד זה הרצאות מקריות". זה הכל. שלוש שורות קצרות;
מעט המכיל את המרובה.
שלוש השורות הללו מתארות תנועה שרוח גדולה פועמת בלבה, והיא מעניקה
לחבריה חיי תרבות ויצירה. איזה אובדן דרך מבטאת הצעה, לרסק את כלי התרבות
הקיבוציים.
מוסדות התרבות והרוח הקיבוציים, הם אחת ההצדקות המרכזיות לעצם קיומה
של תנועה קיבוצית. התנועה אינה מקימה עוד קיבוצים חדשים, ובכך ספק אם היא ראויה
לתואר תנועה מיישבת. אולם באין תרבות ואמנות – היא לבטח אינה ראויה לתואר: תנועה.
מה יישאר מהתנועה אם תחליט להשליך לים את הטלית והתפילין? ארגון
אינטרסים שנאבק על זכויותיו? זהו? זה הכל? זה מספיק?
* "ידיעות הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
