* מחר צריך לירות המסד – ככל שנוקף הזמן, מתברר שחלק ניכר מן השריפות הן תוצאת הצתות על רקע לאומני.
מזג האוויר הקשה, המועד לדליקות, הוציא את המחבלים להשחית, להרוס, להצית. אין זו
תופעה חדשה. היא מלווה אותנו מראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: קְחוּ לִי חָרֶב.
וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד
הַחַי לִשְׁנָיִם, וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת. וַתֹּאמֶר
הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל
בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל
תְּמִיתֻהוּ. וְזֹאת אֹמֶרֶת: גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה, גְּזֹרוּ. וַיַּעַן
הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ;
הִיא אִמּוֹ.
כבמשפט שלמה - במאבק על ארץ ישראל, יש צד אחד
המשחית אותה, המצית אותה וצד אחר הבונה אותה, מפתח ומטפח אותה. הארץ שייכת למי
שמטפח את הארץ כארץ נושבת וחיה.
לאחר מאורעות תרפ"ט, כתב המשורר עמנואל
הרוסי שיר ערש לבנו אבנר, "שכב בני". באחד הבתים הוא שורר: בּוֹעֶרֶת
הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, / וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן... / אַךְ אַתָּה
לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף, / נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן. // לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה
אֵשׁ / תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ, / אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ / מָחָר נַתְחִיל
מֵחָדָשׁ. / מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד, / בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב. /
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד, / תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו.
האם שיר הערש הזה הוא אופטימי או פסימי? לכאורה,
מה פסימי יותר מלהרדים את הילד עם השריפה בגורן והעשן העולה מן הקיבוץ השכן? עם
האש שתאכל את החציר והקש?
בעיניי, אין שיר אופטימי מהשיר הזה. אופטימיות
אמתית אינה עצימת עיניים והתעלמות מן המציאות. האופטימיות האמתית היא עיניים
המישירות את מבטן אל המציאות, קשה ככל שתהיה, ואמונה ביכולת להתמודד אתה בהצלחה,
להתגבר על הקשיים, לנצח.
אין כמו השיר הזה, כדי להמחיש את הרוח הציונית
שבזכותה קומץ חלוצים הצליחו לבנות ארץ, להתגבר על קשיים אדירים, לנצח אויבים מרים
ולהקים את המדינה. מי שאחרי מאורעות דמים איומים כל כך, היו להם כוחות הנפש לשיר
לילדיהם שירים כאלה, ולחנך אותם להישיר מבט אל המציאות, לא להתייאש - גברו על כל
מכשול, נצחו כל אויב.
חלפו 87 שנים. כמעט הכל השתנה מאז, בארץ ובעולם.
הטכנולוגיה הקפיצה אותנו בשנות אור. אבל דבר אחד לא השתנה – כאז, כן עתה, הערבים
אינם מקבלים את זכות קיומה של מדינה יהודית. ומן הראוי, שהרוח האופטימית שפעמה בנו
אז, האמונה בצדקת הדרך והנחישות, תאפיין אותנו גם היום. מחר צריך לירות המסד.
* אנשי חזון ומעש – מהו החלום הגדול הפועם בלבם של המחבלים המציתים? להצית את כולנו.
להצית את הכל.
* נהגו באחריות – ביקורת מופנית כלפי הממשלה, המשטרה והתקשורת, על כך שרק ביום השלישי
לגל ההצתות והשריפות הם אמרו את המילים המפורשות: טרור לאומני. לטענת המבקרים,
השיהוי נבע מטיוח, כסת"ח ופוליטיקלי קורקט.
איני שותף לביקורת. נהפוך הוא, בעיניי הגורמים
הללו נהגו באחריות, במקצועיות, באמינות ובשיקול דעת, בכך שלא נחפזו להסיק מסקנות
ולהפנות אצבע מאשימה בטרם העובדות היו ברורות.
* הצד המואר של העשן – במקביל לטרור המציתים, אנו נתקלים בגילויים רבים של שותפות וסולידריות
מצד ערבים ישראלים רבים, יישובים ערביים, מנהיגים ערביים ורשויות ערביות, עם אזרחי
ישראל היהודים המותקפים בטרור השריפות. לא רק סולידריות במילים, אלא גם במעשים,
בפתיחת הבתים לאירוח ועוד.
כפי שאין לטייח את עובדת טרור המציתים, כך אין
להתעלם מן הסולידריות הזאת. כפי שיש להילחם בחומרה ובתוקף בטרור המציתים, כך יש
לשבח ולהעלות על נס את הגילויים החיוביים הללו. יש להיזהר מהכללות.
* סיבה למסיבה - קראתי פוסט של מישהו שכתב שגל השרפות גורם לו לאופטימיות, כי זה סוף
הדו-קיום עם הערבים, למשל בחיפה. כן, יש גם טיפוסים מן הזן הזה.
* הכללה – כל המכלילים אותו דבר.
* בדיחה (לא כל כך מצחיקה) - האם השרפות הן תוצאה של הצתה או של רשלנות?
לא זה ולא זה. הן עונש משמים על הכוונה לפנות את
עמונה.
את דבר השטות הזה חירטט הרב אליקים לבנון.
ואם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.
* אין גבול להסתה – בתגובה להאשמות איומות על "הסתה" כביכול של נתניהו נגד
הערבים, כתבתי פוסט בפייסבוק שנועד להוכיח עד איזה שפל המנוולים הללו מסוגלים לרדת.
הקצנתי עד לכדי אבסורד; כתבתי שהם עוד יאשימו את נתניהו שהוא שלח את אנשיו להצית
כדי להסית כפי שעשה "קודמו" ברייכסטג.
כתבתי, ולא העליתי על דעתי שהמציאות עולה על כל
דמיון. אכן, אין גבול לשנאה ולהסתה, ויש מי שכתב דברים ברוח זאת. האיש הוא
הפרופסור המנוול, פצצת השנאה המהלכת, עמירם גולדבלום, ממקימי "שלום
עכשיו", מראשי "הקרן החדשה". אדם נתעב.
אני מביא את דבריו של הטינופת במלואם, כי חשוב
לראות ולהבין מהי הסתה, במובן המסוכן ביותר של המושג: "אינתיפאדת ההסתות של
נתניהו משתוללת ברחבי הארץ. קשה שלא לראות קשר בין דברי ההסתה של נתניהו בעקבות
השריפות – לבין שערוריית הצוללות – השערורייה שנראית החמורה ביותר מאז קום המדינה.
המרוויח העיקרי מהשריפות ברחבי הארץ הוא בנימין נתניהו,
שרק לפני יומיים הוחלט להעביר את סיפור הצוללות שלו לחקירת משטרה, וראו זה פלא –
מדי החלו ההצתות. האם יתכן שיש קשר בין הדברים – כעומק השריפות רדידות החקירה??
האם תומכי נתניהו ברחבי הארץ עלולים להיות מעורבים? האם המשטרה תבדוק את האפשרות
של הצתה לאומנית... מידי יהודים, כדי להטיל רפש בערבים?"
הכרתי את הוריו של גולדבלום. אביו, חתן פרס
ישראל למדעי החיים, פרופ' נתן גולדבלום ז"ל, היה חבר במזכירות תנועת
"הדרך השלישית", והיה בעל הדעות ה"ימניות" יחסית במזכירות.
אמו תמר גולדבלום, הייתה חברה במועצת "הדרך השלישית". אנשים ענווים, ישרי
דרך, מסבירי פנים וציונים אמתיים, שאמונתם היוקדת בצדקת הדרך הציונית לא נסדקה
כהוא זה עד יומם האחרון. לבי לבי לאנשים היקרים הללו, שהצליחו בכל מעשי ידיהם, אך
נכשלו בחינוך בנם; שבביתם צמחה מוטציה מטורפת כזאת.
גולדבלום ניסח את דברי הנבלה שלו כשאלות, עם
סימני שאלה. לכאורה, אי אפשר לטעון שהוא הסית, הוא רק "העלה ספקות". זה
מזכיר לי, ששלושה ימים אחרי רצח רבין, אדם מסוים ביקש להיפגש אתי, והציג לי נייר
עם שאלות על הרצח. בנייר הזה הופיעו כבר כל שקרי תאוריית הקונספירציה, מנוסחים
כשאלות. "אתה באמת מאמין בזה?!" שאלתי בתדהמה, ובן שיחי השיב בחיוך:
"אני רק מציג שאלות". זאת השיטה. לעורר ספק. ולכך התכוונו חכמי הקבלה
שהבחינו בגימטריה: ספק = עמלק.
* כך נוצר אספסוף - במהלך השבת נתקלתי בלא מעט אנשים שמאמצים את תאוריית הקונספירציה
החולנית, על פיה נתניהו ואנשיו הציתו את הארץ. מאמצים בחדווה, יש לציין. כך,
בשידור חי, נוכחתי בקלות הבלתי נסבלת שבה אזרחים הופכים לאספסוף מוסת. אנשים
שהשנאה מביאה אותם למצב נפשי שהם מסוגלים להאמין לכל עלילה, מופרכת ומטורפת ככל
שתהיה, הם אספסוף. וזה כל כך מזכיר לי את התפתחות תאוריית הקונספירציה, המטורפת לא
פחות, על רצח רבין.
* בדיקה מקדימה – החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בבדיקת החשדות בפרשת הצוללות מחויבת
המציאות, ואין מנוס ממנה. הרי ישראל היא מדינת חוק.
כעת יחל, כרגיל, מסע נגד המושג
"בדיקה". כרגיל, תעלה הטענה שהבדיקה פוגעת בשוויון בפני החוק, כיוון
שכאשר יש חשד נגד אזרח מן השורה, נפתחת חקירה ללא בדיקה מקדימה.
אני דווקא תומך ברעיון הבדיקה המקדימה בחשדות
כלפי אישי ציבור.
נקודת המוצא שלי היא השוויון בפני החוק. אני
שולל את השיטה הצרפתית, שיש לה תומכים בישראל, על פיה הנשיא (או אצלנו ראש הממשלה)
חסין מחקירות משטרה בכל תקופת נשיאותו. בעיניי, גישה כזאת פותחת פתח לשחיתות, ופוגעת
קשות בשוויון בפני החוק.
יתר על כן, בעיניי עקרון הדוגמה האישית חשוב לא
פחות מהשוויון בפני החוק. אני מצפה מההנהגה הלאומית, ובמיוחד – ככל שהיא בכירה
יותר, להוות מופת לחברה, בהתנהגותה המוסרית ובכיבוד החוק. ולכן, ככל שאיש הציבור
בכיר יותר, כך יש להחמיר אתו יותר. לכן אני סבור שיש לשלול את זכות השתיקה מאישי
ציבור, ושאין מקום לעסקאות טיעון עם אישי ציבור. כאשר מדובר באישי ציבור ומנהיגים,
אני בעד שפיטה כבית שמאי, כפי שנהג בצדק השופט דוד רוזן במשפט
"הולילנד".
מצד שני, ודווקא מן הסיבות הללו, יש לנהוג
בזהירות רבה בחקירת אישי ציבור. יש להיזהר מפני נפילה למלכודות של מתנגדים
פוליטיים המנסים להפליל את יריביהם. ויש לזכור את המחיר הציבורי והלאומי של חקירת
ראש ממשלה מכהן; יש להיזהר מחקירות מיותרות.
את הבעיה הזאת נועד מוסד הבדיקה המקדימה לפתור.
אין למהר בפתיחת חקירה, יש לבדוק היטב היטב אם יש באמת ראיות המצדיקות חקירה
פלילית. אם הבדיקה מעלה שיש ראיות כאלו, אסור שתהיינה כל הנחות לאיש הציבור. אולם
יש להקדים ולבדוק היטב את המידע בטרם מחליטים על חקירה.
אחת הטענות של מתנגדי הבדיקה המקדימה, היא שאין
היא מעוגנת בחוק. חזקה על היועצים המשפטיים לממשלה, הנוכחי וקודמיו, שהם מכירים את
החוק לא פחות ממבקריהם. אילו היה ממש בטענה הזאת, מזמן היו מוגשות עתירות
לבג"ץ נגד הבדיקה. אך אם יש צורך בכך – מן הראוי שהכנסת תעגן זאת בחוק.
* איך זה עובד באמת? – כשאנו רואים כותרת: "ביטן לנתניהו: 'כחלון חורג מאחריות' ",
עלינו להבין איך זה עובד באמת. נתניהו הודיע לביטן שעליו להוציא הודעה לתקשורת
בנוסח: "ביטן לנתניהו" וגו'.
* מולך הרייטינג – אחרי שכל ערכאות בתי המשפט, שטחנו עד דק כל אבק שמועה ותאוריה על
רצח תאיר ראדה הכריעו באופן חד משמעי שרומן זדורוב הוא הרוצח, "ידיעות
אחרונות" שבו ופרסמו את מסכת ה"שאלות", כביכול, המגוננות על הרוצח
הנתעב. למה? כי כאשר עליהם לבחור בין אחריות לבין מולך הרייטינג, זאת בחירתם
האוטומטית.
* מה איבדתם שם? - ראש ממשלת צרפת לשעבר פרנסואה פיון, המתמודד על נשיאות צרפת, הוא
הסכר האחרון בפני השתלטות הדוצ'ה לה-פן על צרפת, חלילה. מסתבר שגם הוא אנטישמי לא
קטן. יהודים, מה עוד יש לכם לחפש בצרפת?
* במורד האנטי ציוני - במוסף הספרותי של "הארץ" פרסם יצחק לאור מאמר ביקורת על
ספר חלופת המכתבים בין פרויד לארנולד צווייג. צווייג, שסמוך לעליית היטלר לשלטון
עלה לא"י, אך לא ממש השתלב בה, ירד אחרי השואה למזרח גרמניה.
ירד. זו ההגדרה שלי. כי אני ציוני. יהודי שחי בארץ ישראל ועובר לארץ
אחרת – הוא יורד, בדיוק כפי שיהודי שחי בארץ אחרת ועובר לארץ ישראל – הוא עולה.
למה? כי על פי התפיסה הציונית, ארץ ישראל, המולדת היהודית, נעלה, בעבור יהודי,
מהגולה.
התפיסה הציונית אינה תפיסתו של תום שגב, שכתב את ההקדמה לספר. בלשונו,
"הוא היגר למזרח גרמניה". מבחינתו, חיים יהודיים במולדת ובגולה שווים
בערכם. מדובר בסך הכל במקום מגורים. יהודי העובר מארץ ישראל לגולה או מהגולה לארץ
ישראל, הוא כמו יהודי המהגר מלונדון לפאריס. אין היררכיה ערכית. זו הגישה הפוסט
ציונית.
לאור יוצא נגד ההגדרה הזו של שגב. "היגר? לא חזר למולדתו?"
כלומר מבחינתו של לאור, יהודי העובר מארץ ישראל לגולה שבה הוא נולד, חוזר למולדת.
למה? כי העם היהודי אינו אומה, ואין לו מולדת. מולדתו של היהודי היא המקום שממנו
הוא בא, ומן הראוי שאליו יחזור. יש היררכיה. היררכיה הפוכה, עקומה. זו הגישה האנטי
ציונית.
* נגד המלחמה – במאמר, מצוטט מכתב של צווייג לפרויד, מספטמבר 1935, שבו הוא מספר
על השתתפותו ב"הפגנה גדולה נגד המלחמה, עם פועלים ממחנה השמאל". יפה. להתנגד
למלחמה זה טוב. זה נאור. אלא שמדובר בהפגנה נגד המלחמה בהיטלר. כן, אז השמאל ראה
במלחמה נגד היטלר מזימה אימפריאליסטית.
זו מהות העיוות המוסרי של הפציפיזם. ומי כמונו, מכירים מקרוב את
העיוורון המוסרי הזה.
* הפרוטוקולים של זקני מפא"י - לפני שבועות אחדים, התראיין אבי בוסקילה, מנכ"ל "שלום
עכשיו" בטלוויזיה, ובמתק שפתיים ציני קרא למתנחלים "לחזור הביתה".
"מדינת ישראל זקוקה לאנשים איכותיים ומסורים כמוכם" וכו'. דבריו הזכירו
לי איך בשנות ה-70 וה-80, כשהחלה ההתיישבות ביו"ש, נהגו מתנגדיהם לומר להם: "בואו
לנגב ולגליל".
וחשבתי לעצמי... נניח ש"המתנחלים" ישמעו את דבריו של
בוסקילה, ויגידו: וואלה, למה לא? הוא דיבר אלינו כל כך יפה. הבה נחזור הביתה, למדינת
ישראל.
מאות אלפי ישראלים יענו לקריאתו של בוסקילה, וכאנשים איכותיים ומסורים
הם ילכו ליישב את הגליל והנגב. מה יקרה אז?
מה יעשו אלה שנלחמים נגד כל הקמת יישובון יהודי קטנטן בגליל או בנגב?
מה יגידו אלה שהמילה הגסה ביותר בעיניהם היא "ייהוד הגליל", לא עלינו?
מה יעשו אלה שמנהלים ג'יהאד משפטי נגד ההתיישבות בגליל ובנגב, באמצעות היטפלות לוועדות
הקבלה, המוצגות כ"גזעניות"? מה יגידו אלה שנאבקים נגד עצם הרעיון של התיישבות
יהודית, בטענה שאלה "יישובים ליהודים בלבד", כלומר "גזענים"
שמזענים בלה בלה בלה.
מוסף "ספרים" של "הארץ" נפתח במאמר המתפרס על פני
שני עמודים וחצי, ביקורת על ספרון של ניקולא יוזנוף-אורבך וארנון סופר: "בין
ייהוד לאיבוד הגליל: המקרה של נצרת עלית בשנים 1956-2016". בספרון, מתארים
השניים את התהליך שבו נצרת עילית, שנבנתה כיישוב יהודי בגליל, במסגרת מדיניות
ממשלת בן גוריון ליישב את הגליל ביהודים כדי שהגליל לא יאבד למדינת ישראל, הולכת
ומתרוקנת מתושביה היהודיים, ומתמלאת בתושבים ערבים.
במאמר הארוך הזה, יש מעט מידע על הכתוב בספר, והוא בעיקר מוצג כ"גזעני".
למה "גזעני"? כי הוא נשמע כמו הפרוטוקולים של מפא"י של שנות
החמישים. כלומר... גזעני. כל המאמר מדבר על כיבוש, סיפוח, התנחלות. בגליל, אם לא
שמתם לב. כותרת המאמר היא: "קריית ארבע של הגליל".
את המאמר כתב אחד העורכים המרכזיים של "הארץ", מבכירי דבוקת
שוקן, מי שהיה מפעילי הארגון האנטי ישראלי הקיצוני "מצפן", אהוד עין
גיל.
הבה נשער לעצמנו, איך תקבל תנועתו של אבי בוסקילה התנחלות של מאות
אלפי יהודים בגליל הכבוש. הרי זה מעשה נורא. זה כמו הפרוטוקולים של מפא"י
בשנות החמישים.
* חוק ההסדרה בראי פרשת השבוע – בפרשת "חיי שרה" אנו קוראים על קניית מערת המכפלה
בחברון, בידי אברהם. אברהם קונה אותה "בכסף מלא" ומסרב לקבל אותה חינם,
כהצעת עפרון, בעל הנכס והקרקע.
למה? האם לא סיפרו לאברהם על ההבטחה האלוהית ל... אברהם? אלא, שאברהם
אדם הגון, והוא יודע שזכות לאומית אינה מקנה זכות לנשל את בני הארץ מאדמותיהם
הפרטיות.
* הביוגרפיה המוקלטת של אריק איינשטיין - אי אפשר להגזים בתרומתו הגדולה של אריק איינשטיין למוסיקה
הישראלית, במקומו המרכזי בהיסטוריה התרבותית של מדינת ישראל, בחותם העמוק שהוא
הטביע בחברה הישראלית. לכן, אין לי ספק שעוד ייכתבו עליו מחקרים אקדמיים
וביוגרפיות. אולם ספק אם מחקר כלשהו יוכל להיות משמעותי, כמו הביוגרפיה המוקלטת
שלו, שאותה הביא יואב קוטנר בגל"צ, בחמישים פרקים שבהם הושמעו כל ההקלטות שלו
לאורך כל השנים.
בשנה האחרונה, מרכיב משמעותי בעונג השבת שלי, הייתה הרצועה שבין
13:00-14:00 – שעת השידור של התכנית. תכנית שהיא מתנה לאוהבי המוסיקה הישראלית.
איך אעבור, החל בשבוע הבא, את השבת בלי התכנית הזאת?
* ביד הלשון
רוח קדים – אנו, אנשי הגולן, מורגלים בשרקיות, הרוחות המזרחיות היבשות והעזות,
הפוקדות אותנו מידי שנה, בעיקר בסתיו ובאביב. בתודעה הכללית השרקיה נתפסת כרוח
חמה, אך אצלנו, בצפון הגולן, זו רוח קרה. קרה ויבשה.
שרקיות עזות כמו בימים אלה, ואף עזות ממנה, חווינו לא פעם. אולם בכל
33 שנותיי בגולן מעולם לא נתקלתי בשרקיה עזה כל כך הנמשכת שבוע וחצי ללא הפסקה. גם
ותיקים ממני אינם זוכרים תופעה כזו. בדרך כלל, מדובר בסופות של יומיים שלושה, גג –
ארבעה.
אנו נוהגים להשתמש במילה הערבית, שרקיה. איך יש לשרקיה שם עברי; שם
עברי יפה מאוד - רוח קדים. קדים – כי הרוח באה מקדם, ממזרח.
הביטוי רוח קדים הוא מן התנ"ך:
"וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל
אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיהוָה נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל
הַלָּיְלָה, הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה" (שמות
י, יג).
"וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ,
וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית, וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה,
וַיִּתְעַלָּף" (יונה ד, ח).
"בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר
אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ" (תהילים מח, ח).
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
