הבלוג של אורי הייטנר

בפרק ט ממשיך הנביא הושע להוכיח את ישראל על בגידתו בה' ומאיים עליו בפורענויות קשות. הפורענויות הן תוצאת אטימת אוזניהם לשמיעת האמת, השנאה והבוז שלהם לנביאי ה', מבשרי הבשורה הקשה.

פסקה שלמה בפרק מוקדשת למשטמה כלפי הנביאים, ואי אפשר שלא לחוש בה את המוטיב האוטוביוגרפי של הושע; את תחושות התסכול והבדידות, של נביא המאמין בדרכו ודבק בה, אך משלם מחיר של שנאה ובוז מצד העם. שיאה של הפסקה היא המילים הקשות שהיו למטבע לשון: "אֱוִיל הַנָּבִיא, מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ".

על פי הגמרא "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". אך הושע פעל עוד בטרם החורבן ואף לפני חורבן ממלכת ישראל. מסתבר שכבר אז הוטח בנביאים שהם שוטים ואווילים.

הביטוי מבטא עד היום את התסכול של אנשי רוח ושל תלמידיהם ומעריציהם, על האופן שבו הם מתקבלים, עד היחס אליהם מן הציבור. מאורי צבי גרינברג ועד ישעיהו ליבוביץ', מיונתן רטוש ועד חנוך לוין, נשמעת התחושה הזאת. התחושה של איש הרוח האינדיבידואליסט, שמשמיע את קולו, אך קולו אינו נשמע.

ויש שאיש רוח הוא המתאר את עצמו כמשוגע, בכך שהוא שובר את מוסכמות החברה. "תגיד, אתה נורמאלי?", שואל את מאיר אריאל שכנו, במערכון הנפלא "הדשא של השכן". מאיר אריאל מסרב לקבל את המוסכמות החברתיות, אינו רוצה לחיות על פי הכללים הנוקשים של "הנמלה העניינית" בקיבוצו, ובוחר לקיים בכל מחיר רק כלל אחד: "הדשא של השכן ירוק יותר". הוא מקפיד שהדשא שלו יהיה ירוק פחות מהדשא של השכן, ולכן הוא מצהיב אותו. ועל שאלתו של השכן משיב מאיר: "תגיד, אתה חושב שאני לא נורמאלי להיות נורמאלי? אני לא נורמאלי!"

****

במסיבת יום הולדתו ה-85, עלה המשורר והמתרגם אהרון אמיר להשיב למברכיו, ואת דבריו ייחד לפסוק. כשהיה בן 8, כך סיפר, הלך עם אביו ברחוב, ולפתע פתאום פגשו השניים את ביאליק. האב והמשורר הלאומי עמדו ודיברו, ולקראת סוף השיחה החליט גם אמיר לתרום משהו משלו לשיחה. מאחר שכבר אז קרא בתנ"ך ופסוקי הספר חלחלו בנפשו, פנה אמיר אל ביאליק ושאל: "נכון שאתה משוגע?"

"ביאליק היה נבוך", סיפר אמיר לקהל, "ואני ניסיתי להסביר לו, 'כתוב בתנ"ך 'אוויל הנביא משוגע איש הרוח' - ואתה הרי איש רוח'. באותו רגע קיבלתי מאבי את הסטירה היחידה שקיבלתי ממנו בחיי. אבל בלי אנשי רוח ובלי בדלנים אין תקומה לחברה ולמדינה. שלא יחדלו הבדלנים מן הארץ, ושנוכל לחגוג עוד הרבה מפעלי בדלנות".

****

אהרון דוד גורדון לא היה עוד איש רוח. הוא היה נביא. הוא היה נביא אמת. הוא גם נראה כנביא. הוא היה נביא תוכחה ונביא נחמה ונביא גאולה. הוא היה נביא שתבע מעמו, אך בראש ובראשונה, נביא שתבע מעצמו. נביא של דוגמה אישית. נביא שעיקר נבואתו לא הייתה יצירתו הכתובה, אלא אורח חייו, המופת שהוא שימש.

על גורדון כנביא, כתב פרופ' אליעזר שבייד: "הופעתו של אהרון דוד גורדון בעלייה השנייה היתה נבואית. פשוטו כמשמעו המקראי הקלאסי: איש הרוח, שרוח אלוהים דוברת בו, בתודעת השליחות שרוח מפעמתה".

גורדון התייחס לפסוק מהושע על איש הרוח המשוגע, ודבריו מציגים את תפיסת הרוח שלו, כיצירה שבאה לידי ביטוי בהגשמת החיים עצמם: "כל עצמו של 'איש הרוח המשוגע' הוא, כפי שאנחנו רואים אותו בצורותיו השונות מזמן קדום עד היום – שהוא אינו יכול להשלים עם החיים הקיימים, אינו יכול להסיח דעת מהם לא בשירה או בזמרה, לא בתורה או בספרות, לא באמנות ולא בשפריר חביון של ה'אני' המלוטש והמגוהץ או המצוחצח והנאצל, או פשוט המצומצם, של עצמו, ואפילו לא בדת. חיים הוא מבקש ולא הסחת דעת מהחיים, חיים אנושיים או אנושיים קוסמיים, חיים בצלם אלוהים, חיים לאין סוף. לפיכך, בצורתו הקדומה, בהיותו עוד תמים, מלא חיים, בן הטבע, הוא תובע בכל תוקף, תובע בשם אלוהים, ודבריו מלאים עוז, עומק החיים, וחוצבים להבות אש. הוא מעמיד את הכל על רצון האדם: אם האדם ירצה יהיה הוא טוב וחייו טובים.

כך היה הדבר נוהג, כל זמן שבני ישראל חיו על אדמתם, היו אנשים חיים, שלמים עם אלוהים ואדם, עם החיים והעולם. אחרת היא מעת שנקרענו מעל אדמתנו, מעת שהננו תלושים וכמושים, נבובי חיים וקטני רוח. בייחוד נשתנה הדבר בדורות האחרונים, מעת שאותו המקום המצומצם של חיים עצמאיים, שעוד נשתמר בין החומות, הולך ונחרב, ואנחנו בכלל, עם כל האדם, הוספנו חכמה ודעת על חשבון הרוח והחיים.

עתה אין עוד 'איש הרוח המשוגע' עז ברוחו, תקיף בדעתו, מלא כוח חיים ואש של מעלה, כאבותיו הקדמונים. הוא מלא התמרמרות ומכאובים על כל מראה עיניו, על כל מהלך חייו, מלא ספקות אם ישנה תקנה לאותו עולם התוהו המשונה שקוראים לו חיים אנושיים, לאותה הברייה המשונה שקוראים לה אדם. העיקר, אם יש או יהיה בבני אדם רצון לתקן.

אבל באחת הוא דומה לאבותיו הקדמונים – שהוא אינו יכול להשלים עם הקיים, אינו יכול להסיח דעת מהחיים, ואין לו מפלט מהחיים, לא בשירה וזמרה, לא בספרות ואמנות ולא בשפריר חביון של ה'אני' המצומצם של עצמו. מה לי אסתטיקה, שירה, מה לי בלטריסטיקה, ספרות אמנות, מה לי יפי הרוח או אצילות הרוח, עליית נשמה של עצמו – חיים! חיים בכל מלואם ושלמותם, חיים גדולים, עליונים, חיי עולם! החיים צריכים לאמור שירה, האדם צריך להיות יצירה חיונית, מהחיים אסור להסיח דעת אף לרגע. ומה הן ספרות; הספרות היפה  והאמנות וכו', אם לא אמצעים להסיח דעת מהחיים ולברוח מהחיים לעולם של יופי, של מחשבה, שירה ויצירה? אסור לברוח, אסור להתעלם! או חיים או מוות, מוות ממש! דבר שלישי אין".

א. ד. גורדון, רשימות אחרונות.

****

כשהנביא מדבר על "אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ", הוא מתאר את יחס הציבור הרחב לאיש הרוח. זו גם משמעות השימוש המקובל בביטוי בימינו.

אולם אני רוצה להאיר על בדידותו של איש הרוח מכיוון שונה.

האם אמן השייך למיליֶה של אנשי רוח, המנותקים מן החברה, חיים בתוך בועה, מדברים בשפת קודים שלהם, רואים עצמם נעלים על הציבור, לא אחת מתנשאים עליו, ומתבכיינים על כך ש "אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ", הם באמת אנשי אמת הסובלים מן השנאה והבדידות?

שמא דווקא חיקו החם והמתבשל במיץ של עצמו, ומדשדש בחנופה העצמית, הופך דווקא את ניכור ההמון למעין מחמאה שאותו איש רוח דווקא מתהדר בה? הרי תחושת השייכות שלו אינה אל הציבור הרחב, כי אם קודם כל אל המיליה שלו.

ועד כמה חיקו החם של המיליה מביא להתקרנפות חבריו, המתאימים עצמם לבון טון של קבוצת ההתייחסות שלהם? כאשר אני רואה את מרבית האמנים מצדדים באותן עמדות פוליטיות, ואלו עמדות המייצגות רק מיעוט קטן מקרב הציבור, אני תוהה ביני לביני עד כמה זה אמין ואמתי. שמא כללי הסטטיסטיקה פסחו על אותם אמנים? איך זה קורה שמגוון הדעות הקיים בציבור מצטמצם בקרבם לקול אחיד.

לתחושתי, יש כאן תופעה חזקה של התקרנפות; של עדריות. כי לעדר של המיליה יש נשק קטלני – הלעג. מי רוצה להיות נלעג בקרב המיליה שלו? מי רוצה לחוש שהוא איש מוזר, בקבוצת ההתייחסות שלו? אז כשהעדר בוכה הוא לא יבכה, גם אם זה בכי מעושה? וכשהעדר צוחק הוא לא יצחק, גם אם אותו זה לא כל כך מצחיק?

איש רוח אמתי הוא מי שמוכן להיות האוויל והמשוגע – בקרב המיליה שלו. לא ה"אמיץ" שיתחב את הדגל לתחת ויהיה גיבור העדר. לא מי שיעלה על הבמה וישתלח בשרה (במילרע או במילעיל) ויזכה לתרועות של החבר'ה. איש הרוח האמתי הוא מי שיעז להשמיע את הדעה ההפוכה לעדר, שילך נגד הרוח.

****

באמצע שנות השבעים כתבה נעמי שמר את השיר "איש מוזר":

בדרך לכאן

פגשתי איש מאוד מוזר

שהלך כמו סהרורי,

מלמל לעצמו בשקט ואמר:

על משכבי בלילות אני שומע

קול פעמון גדול מצלצל

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

ובקומי בבוקר אני חוזר ואומר

וכמו מתפלל

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

והד עונה לי מן הגאיות

והזריחה בהרים היא יפה להלל

וארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

וכך בקול ענות,

וכך בקול ילל

וכך יומם וליל –

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

והיא שייכת לו –

לא כדי שיחזיק בה חיל כיבוש

או חיל מצב

היא שייכת לו כדי לבנות בה

את בית חלומותיו.

וכך בהקיץ ובחלום

ומדור לדור

ומתוך הרגל

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

איש מוזר, אמרתי. תתבייש,

סיסמא כל כך ישנה.

הרי אתה מחוץ לתחום ומחוץ לקו

ובעיקר – מחוץ לאופנה.

אבל האיש המוזר לא ענה לי,

הוא לא ענה...

ואז ראיתי מסביב

את העשרות ואת המאות ואת האלפים

אנשים כל כך מוזרים

אנשים כל כך יפים

וקולם במקהלה גדולה

כרעם הרחוק מתגלגל:

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

ואז – מיושנת ללא תקנה

וסנטימנטלית ללא רחם

אמרתי:

אנשים מוזרים – לו יהי חלקי עמכם!

לשירה של נעמי שמר "איש מוזר" שני רבדים: האחד, הוא הגדרה עצמית מחדש, כשייכת לשבט של "גוש אמונים". היא מתאהבת באנשים המוזרים האלה ומצטרפת אליהם.

אולם הרובד השני עמוק יותר. היא מצטרפת אליהם, בשל תחושת הדחיה שהיא קיבלה מצד מי שראו בה את האיש המוזר. מבחינתה, היא בסך הכל המשיכה לדקלם את "שירו של אבא" ופתאום, היא מוצאת את עצמה מחוץ לתחום, מעבר לקו ועיקר – מחוץ לאופנה. היא מבטאת כאן תחושה קשה של תסכול ובגידה.  

גם אם נעמי שמר מצאה עצמה בחיקה של קבוצה חדשה, התחושה של "מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ" של "איש מוזר" הייתה לה קשה מאוד. היא לא הייתה מוכנה להתקרנף, להתאים את עצמה לצו האופנה כדי להישאר בתחום ובתוך הקו, אך היא לא רצתה ולא יכלה להתנתק מן השבט שלה, והקריעה הייתה קשה.

ב-1984 התפטר הכלכלן פרופ' עזרא סדן, מפא"יניק מבטן ומלידה ובנו של חוקר הספרות הדגול דב סדן שהיה ח"כ מטעם מפא"י, מתפקידו כמנכ"ל משרד האוצר, והודיע על הצטרפותו לתנועת "התחיה", שדגלה בארץ ישראל השלמה.

באותו שבוע פרסמה נעמי שמר שיר שכותרתו "עצה לעזרא סדן". שיר שאי אפשר שלא לחוש בו את הכאב הגדול של מי שהפכה להיות האיש המוזר, מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ:

עזרא סדן יצא מהארון

הוא לא ראשון, רבותי, והוא לא אחרון.

עזרא סדן, איש הכלכלה והתבונה

לא יודע מה מחכה לו מעבר לפינה.

תרשה לי, עזרא, בתור חיילת ותיקה

במלחמה הזאת

להכין אותך לבאות.

אז ככה:

בן לילה אתה תהפוך

מחכם כספים ואיש תרבותי

לשוטה הכפר,

שטועה באופן מהותי,

שחוטא ומחטיא את הרבים

מקצץ בנטיעות, פשיסט וחולה עצבים.

אם אתה משורר

אתה הופך בן לילה לחרזן.

ואם סופר היית

מעכשיו תהיה משוגע וגרפומן.

כל אלה שקשרו לך כתרים

ושרו לך שירי תהילה בציבור;

כל אלה שמגִנים בגופם

על חירות המחשבה וחופש הדיבור -

כל אלה יעמידו אותך עכשיו

אל עמוד הקלון.

יצביעו על משוגותיך

יחרימו אותך במסיבות סלון.

בטורים של יום שישי

תהיה לבז ולמשיסה.

יאכלו אותך בלי מלח

יתלו אותך עם הכביסה

יוכיחו  שנעשית

חסר נפש, חסר טעם וחסר כישרון.

וכל זאת מרגע שיצאת מן הארון.

על כן, עזרא סדן,

בשביל מה זה שווה?

תרשום לפניך,

שתמיכתנו נתונה לך בזה.

ואם אתה קורא את זה עכשיו ומחייך

דע לך שתצטרך אותה, עזרא,

ועוד איך.

כאב ומרירות של מי שברגע שיצאה מן הארון, חשה מתוך קבוצת אנשי הרוח, את משב הרוח של " מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ" – "מעכשיו תהיה משוגע וגרפומן"; הרוח של "אֱוִיל הַנָּבִיא" – "מאיש תרבותי לשוטה הכפר".

ובשירה "על ראש שמחתי", היא מתארת את מסכת הייסורים של מי שמסרב להתאים עצמו לדרישות משטרת המחשבות (בהתכתבות עם שיר השירים):

יצאה שמחתי

לחולל בחוצות,

ברגל יחפה

בתוך הצהרים.

תפסוה השומרים

הסובבים בעיר,

מה את רוקדת ככה,

ועל מה יצהל קולך?

מוטב שתשירי שירי מחאה,

זה מה שהולך עכשיו,

זה מה שהולך.

אמרה שמחתי

אני אשיר וארקוד,

עם זר פרחי שדה

וקוץ אחד או שניים.

כי השמחה שלי

היא המחאה שלי,

ברגל יחפה

בתוך הצהרים.

אמרה שמחתי

אני אשיר וארקוד

עד צאת נשמתי,

כי השמחה שלי

היא המחאה שלי

והיא כוחי האמתי.

"עד צאת נשמתי" – כמו הרוג המלכות רבי עקיבא, שמת על קידוש השם כשקריאת שמע על פיו, והוא אומר את ה"אחד" בצאת נשמתו.

וכאשר הוציאה נעמי שמר, לפני מותה, את אסופת שיריה "סימני דרך", השיר הפותח היה "על ראש שמחתי". היא פרסמה אותו, רק אותו, בכתב ידה. היה בכך סימן דרך לקורא: השיר הזה הוא המפתח להבנתי, להבנת שירתי.  

 * 929