* בניגוד לערכי צה"ל – התחקיר והכתבה של עמרי אסנהיים על פרשת אזריה, ששודרה בתכנית "עובדה",
היא מופת של מקצוענות עיתונאית. האיש ניגש לחומר נטול פניות, ונתן לעובדות לדבר.
והן דיברו.
מסקנותיי מן הכתבה:
א. עמדתי העקרונית באשר למהות האירוע – הריגת מחבל
גוסס זמן רב אחרי שנוטרל ובלי שהיווה סכנה, מנוגדת לערכי צה"ל, לפקודות
צה"ל ולמוסר הלחימה של צה"ל.
ב. לא היה בכתבה שום דבר שיצדיק כהוא זה את
המעשה של אזריה. החייל סרח ועשה מעשה שלא יעשה.
ג. התנהגותו של אזריה באירוע ואחריו מפריכה את
הטענה שהוא חשש שהמחבל ממולכד.
ד. מה שהתחדש לי בכתבה, הוא תת התפקוד של מפקדיו
של אזריה לאורך האירוע; לפני הירי, בזמן הירי ואחרי הירי. בכל שנותיי בצה"ל
לא נתקלתי בתופעה כזאת. זאת הייתה זירה ללא פיקוד, ללא שליטה. המפקדים, כולל
המ"פ שהגיע במהירות, התנהגו כדחלילים. אזרחים, שהנם אנשי ימין קיצוני, ניהלו
את הזירה, והסיתו את אזריה. גם אם לא הסיתו אותו ישירות לעשות את המעשה שעשה -
דיבורם והתנהגותם הכשירו את הרקע למעשהו.
ה. מכל חייל מצופה לפעול על פי ערכי צה"ל
ופקודותיו. אולם כאשר חייל נמצא באירוע עם מפקדיו, והם פשוט אינם מתפקדים, זו
בהחלט נקודה מקלה לגבי חומרת אחריותו. כאשר מנהלים את הזירה אזרחים שמטפטפים ארס
למוחו, גם זו נקודה מקלה לגבי חומרת אחריותו. אין באלה כדי לפטור אותו מהאחריות
העיקרית, אך אלו נסיבות מקלות.
ו. המפקדים שהיו בשטח אינם ראויים לפיקוד.
נקודה. המפקדים הבכירים יותר לא היו בשטח, אולם גם הם אינם יכולים שלא לשאת באחריות
לכך שפלוגה בגדוד שלהם מתפקדת בצורה כזאת.
ז. אזריה נהג בניגוד לערכי מוסר הלחימה של
צה"ל, אך מפקדיו נהגו בניגוד לערכי האחריות והמנהיגות של צה"ל.
ח. ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל מילאו
את חובתם המנהיגותית, בדברים הנחרצים שאמרו אחרי האירוע. ראש הממשלה נהג בפחדנות
וחוסר מנהיגות, כשהחל לגמגם ולחזור בו, כשנסחף בזרם העכור של דעת הקהל.
* איום אסטרטגי - גל עכור ברשת, של תגובות שמחה בעקבות פציעתה של גילה אלמגור, השחקנית
הנפלאה. איחולי סבל ומוות. איזה אנשים עלובי נפש. הם, ותמונת הראי שלהם - אלה
שמאשימים את נתניהו בהצתות כדי להסיח את הדעת מהצוללות ולהסית נגד הערבים, הם שתי
דוגמאות עכשוויות לאיום האסטרטגי הגדול ביותר על החברה הישראלית - ההקצנה הממארת,
תרבות השנאה.
החברה הישראלית זקוקה למנהיגות אמת, שהאג'נדה
המרכזית שלה היא איחוי הקרעים וגיבוש מיינסטרים ציוני דמוקרטי המבטא את הקונסנזוס
הלאומי הרחב, ושובר את משטר המחנאות השבטית, הגורמת להיגררות אחרי הפנאטים,
ולתופעה המסוכנת של הזנבות המכשכשים בחברה הישראלית.
* הגשה להנחתה - את השאלה הבאה הפניתי לח"כ שלי יחימוביץ' בכנס שדרות לחברה: "לאחרונה
אנו עדים לתופעה חמורה ביותר, של ארגונים ישראליים השותפים ומובילים במסע
הדה-לגיטימציה והחרמות נגד ישראל. התופעה החמורה הזו הגיעה לשפל חסר תקדים, כאשר
מנכ"ל 'בצלם' הופיע בפני מועצת הביטחון של האו"ם והפציר בה לפעול נגד
מדינת ישראל, לעבור ממעשים לדיבורים ולפעול בכל הכוח.
למרבה האכזבה, מפלגת העבודה ומנהיגיה לא הוקיעו בחומרה הראויה את
התופעה החמורה הזאת, ואף ממשיכים לכנות את הארגונים האלה בשמות מכובסים כמו 'זכויות
האדם' או משהו כזה.
האם תנצלי את הבמה הזאת כדי להוקיע את התופעה? והאם מפלגת העבודה תפער
תהום בין השמאל הציוני לבין השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי?"
כששלי הגיעה להשיב לשאלתי, המנחה ביקש ממנה לסיים כי היא חרגה מן הזמן
וישראל כץ לחץ לעלות ולדבר. לדעתי, היה עליה להיות אסרטיבית יותר ולעמוד על כך
שתשיב בשני משפטים קצרים על השאלה. לתפיסתי, הגשתי לה להנחתה – הזדמנות להציל את
כבוד מפלגתה. היא החמיצה את ההזדמנות. ואולי היא לא כל כך רצתה?
* סוגיה חברתית ממדרגה ראשונה – "זה כנס חברתי, לא פוליטי" קראו לי מהקהל, כשהפניתי לשלי
יחימוביץ' את השאלה. אלה דברי הבל. אין חברתי שאינו פוליטי, הפוליטיקה אינה רק חוץ
וביטחון, ואני מאמין בכלים השלובים שבין חוץ וביטחון לחברה וכלכלה. השאלה ששאלתי
היא חברתית ממדרגה ראשונה. שלי יחימוביץ' דיברה בנאומה על הצורך לכונן אתוס לאומי
ישראלי משותף, כסוגיה חברתית, והיא צודקת. איך אפשר ליצור אתוס כזה, בלי להתנער
מהזנבות הפנאטיים המכשכשים בנו?
* בשביל הכיף - כל שנה אני משתתף בכנס שדרות לחברה
(פעמים אחדות גם כמרצה, הפעם רק כ"פציינט"). תמיד אני שוכר חדר אירוח
בקיבוץ ניר עם. בעבר, היה זה אקט של סולידריות עם היישוב מוכה הפצמ"רים,
המותקף ביותר ב"עוטף עזה". בזכות הצלחת מבצע "צוק איתן", כעת
אני שוכר שם רק בשביל הכיף. איזה כיף!
כשאכלתי פלפל בשדרות, נזכרתי שכמנהל מתנ"ס הגולן ארגנתי
אוטובוסים לנסוע לקניות בשדרות, כדי למנוע את קריסת העסקים בעיר המופגזת. איזה
תענוג לראות את העיר המשגשגת!
* פריפריה או סְפָר - חלפו כבר 15 שנים מאז סיימתי את שירותי כדובר ועד יישובי הגולן,
אבל במערכות התקשורת, השם שלי עדין מופיע. היום, למשל, התקשרו אליי מערוץ 2 וביקשו
שאמצא להם משפחה מהגולן שתספר כמה קשה בפריפריה, כמה הפריפריה מקופחת ודפוקה, כמה
אנחנו סובלים. "אנחנו בעדכם. אנחנו רוצים לעזור" היא ניסתה לשכנע אותי.
האמת? בינינו, כשאף אחד לא שומע... כן, יש בעיות בפריפריה. אבל ב-dna שלי טבועה הסתייגות יסודית
מהתבכיינות. ובכלל, איננו פריפריה אלא סְפָר.
בטרם השיחה הסתיימה, כשבת שיחי העלתה חרס בידה, שכחתי לומר לה שכדאי
לה לשמור את מספר הטלפון שלי, למקרה שהם ירצו משפחות שיסבירו שהגולן הוא המקום
הטוב ביותר לחיות בו.
* בעיניים פקוחות - תחקיר של תאגיד השידור הציבורי, חשף פרשה מזעזעת, של מוהל ששולח את
תלמידיו חסרי הניסיון להתאמן על "אתיופים". הזוועה הזאת היא התגלמות
הגזענות – דה-הומניזציה של בני אדם והתייחסות אליהם כאל בובות אימונים או עכברי
מעבדה, בשל צבע עורם. העובדה שזוועה גזענית כזאת יכולה להתרחש במדינת ישראל, היא קלון
לחברה הישראלית.
לאחרונה נבחרה עולה מאתיופיה לשופטת. השופטת הראשונה מעדה זו. בשבוע
שעבר הועלה קצין עולה מאתיופיה לדרגת אל"מ ומונה לקצין הרפואה הפיקודי של
פיקוד דרום. שתי הדוגמאות הללו הן עדות לקידום והשתלבות למופת של יהודים יוצאי
אתיופיה בישראל, והן גאווה לחברה הישראלית.
איזה מן המקרים הללו מייצג את החברה הישראלית? שניהם. אסור בשום אופן
להתעלם מתופעות הגזענות ויש להילחם בהן. אך ראוי להכיר ולהעלות על נס את תופעות
ההשתלבות, כיוון שאי אפשר להתמודד עם הבעיה בלי להצביע על תקווה, ובעיקר – כיוון שיש
לראות ולהכיר את המציאות האמתית, על כל צדדיה.
את הרע צריך לראות כדי להילחם בו
על הטוב צריך לשמור כדי להתנחם בו.
אל תרכיבו משקפיים,
לא ורודות ולא כהות,
הסתכלו נא בעיניים -
בעיניים פקוחות.
נתן אלתרמן, "סיום".
* אנטישמיות במדינה היהודית – המדינה היהודית הריבונית בארץ ישראל, מדינת ישראל, קמה, במידה רבה,
כדי להגן על היהודים מפני אנטישמיות. היא הוקמה כדי שיהיה מקום אחד בעולם שבו לא
יחללו עוד בתי כנסת, לא יאיימו עוד על חיי רבנים.
השבוע בוצע פשע שנאה אנטישמי נורא ברעננה – בית הכנסת של הקהילה
הרפורמית בעיר חולל, והוצבו בו סכינים עם שמותיהם של רבני התנועה.
על מדינת ישראל למגר את האנטישמיות הבזויה הזאת. אין אנטישמיות בזויה
יותר מאשר אנטישמיות של יהודים.
... ימים אחדים לאחר פשע השנאה האנטישמי הזה, ש"ס הגישה הצעת חוק
אנטי ציונית להדרת מרבית יהדות העולם מן הכותל, והפיכתו מנכס לאומי לשטעטל חרדי.
* חומוס טבול בדם - נתקלתי בפוסט גזעני בזוי. תמונה של
צלחת חומוס טבולה בדם וכיתוב: "לא קונים חומוס מהאויב". הזכיר לי מצות
אפויות בדם. מחר אכנס לנגב חומוס במסעדה ערבית.
* החלטה שגויה – בית המשפט העליון אישר את מינויו של הרב קרים לרב הצבאי הראשי. זאת
החלטה שגויה. גם ההחלטה הקודמת לעכב את המינוי הייתה שגויה. ואילו המינוי היה נפסל
– ההחלטה הייתה שגויה שבעתיים.
על עתירה כזאת יש רק פסיקה ראויה אחת של בית המשפט – לדחות אותה על
הסף, מן הטעם שהסוגיה הזאת אינה מעניינו של בית המשפט.
* מה היא השיגה? – ח"כ תמר זנדברג שעתרה נגד המינוי, הפסידה. כעת, בזכותה,
המינוי הוא כשר בהשגחת בג"ץ. אגב, כך קורה ברוב שפע העתירות של ח"כי
מרצ. אך הם אינם לומדים את הלקח, וממשיכים להטריד את בית המשפט בעתירות פוליטיות.
מה הם משיגים? א. פגיעה בריבונותה של הכנסת ובסמכותה של הממשלה, כתוצאה
מכך שח"כים, שאנו משלמים את שכרם כדי למלא תפקיד פרלמנטרי בכנסת, מבזים אותה
כאשר הם מפנים את הסוגיות הפוליטיות לבית המשפט. פגיעה במעמד הפרלמנט היא פגיעה
בדמוקרטיה. ב. פגיעה במעמדו ויוקרתו של בית המשפט העליון, ששוב ושוב נגרר לסוגיות
פוליטיות שאינן מעניינו. פגיעה במעמד בית המשפט, היא פגיעה בשלטון החוק. פגיעה
במעמד בית המשפט ובשלטון החוק היא פגיעה בדמוקרטיה.
האם ח"כ זנדברג למדה את הלקח? לא ולא. על מפתנו של בית המשפט
העליון ניצבת עתירה שלה המבקשת לכפות הנהגת תחבורה ציבורית בשבת. זוהי סוגיה
פוליטית, ערכית וחברתית רגישה, הנוגעת להסכמות לאומיות באשר לדמות הפרהסיה
הציבורית במדינת ישראל. זנדברג מנסה לכפות באמצעות בית המשפט את עמדתה הפוליטית
בנושא. זו ממש חבלה בדמוקרטיה.
* המשיח התורן – אהוד ברק בונה את דמותו כמשיח התורן, האיש שהחברה תקרא לו לבוא
ולהציל את מדינת ישראל. אולם אהוד ברק הוא המדינאי שגרם לנזק החמור ביותר למדינת
ישראל בכל תולדותיה. על דעת עצמו, אפילו ללא דיון בקבינט, הוא שבר את עמדתה של
ישראל בסוגיה המדינית, וריסק את הקונצנזוס הלאומי הבסיסי ביותר. הוא הפך על צירם
את הקווים האדומים שהציב רבין בנאומו האחרון ערב הרצח, והפך את כל
ה"לאווים" שלו ל"הנים".
ומה הוא השיג? שלום? מתקפת טרור עקובה מדם, חסרת תקדים. ואת האבן שהוא
זרק, עד היום אי אפשר להוציא. אנחנו תקועים על המתווה הרה האסון שלו, וכל הצעה
ישראלית שפויה נמדדת בעולם על פי הצעתו, ונחשבת אוטומטית ל"קיצונית".
הוא שבר את העמדה הישראלית בנושאים כמו העיקרון של אי חזרה לקווי 67, שלמות
ירושלים, בקעת הירדן, נסיגה משטחיה הריבוניים של ישראל ("חילופי שטחים")
ועוד. ואחרי שערפאת דחה את הצעתו על הסף, בדם ואש ותמרות עשן, הוא לא קם ואמר
שההצעה בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, אלא זחל על גחונו לטאבה עם הצעות
מרחיקות לכת עוד יותר, שנדחו בבוז על ידי הפלשתינאים שהגדירו אותן "חרטא
ברטא". וגם אז, ערב בחירות 2001, הוא אמר שחסר רק עוד צעד אחד לשלום, וביקש
מנדט לעשות את הצעד הזה. ועד היום, הוא ממשיך לומר על תכניתו ההרפתקנית: "זו
התכנית ואין בלתה".
המשיח התורן הזה, אינו אלא משיח שקר. הרפתקן מדיני מסוכן.
* למרות השואה – בכנס שדרות לחברה הוקדש מושב לציון 69 שנים להחלטת כט בנובמבר.
ההיסטוריונית ד"ר אביבה חלמיש סיפרה, שלקראת השתתפותה במושב, היא קראה בעיון
את כל הפרוטוקולים של הדיונים בעצרת האו"ם על ההחלטה, והשואה לא הוזכרה בהם
ולו פעם אחת.
דבריה מוכיחים שמדינת ישראל לא קמה בזכות השואה אלא למרות השואה. נכון
שהשואה הוכיחה את מהות החיים היהודיים בגולה, ללא ריבונות במולדת, אך מה שקבע הן
זכותנו הטבעית וההיסטורית. הזכות הזאת הוכרה בהצהרת בלפור ואושרה בחבר הלאומים
יותר מעשרים שנה לפני השואה. הציונות יצרה מהלך בלתי הפיך, שהשואה עיכבה את הגשמתו.
* תמצית השוקניזם – במלאת 69 שנים להחלטת כ"ט בנובמבר, צייץ אסף רונאל, עורך מדור
החוץ של "הארץ", הודעה חגיגית בזו הלשון: "And
we are all still paying the price for that",
ובלשוננו: "ואנחנו עדיין
משלמים את המחיר על זה".
ועל כך יש לי
שלוש הערות: 1. אני מבין שרונאל מתגעגע למחיר ששילמנו לפני שהייתה לנו מדינה. 2. אני מתרשם שרונאל אינו סבור שהכל החל באקיבוש. 3. זו תמצית דרכה של
דבוקת שוקן.
* ביד הלשון
Kaba – מה זה Kaba? שאל
אחד מחברי צוות הכוננות של אורטל, שכונס לתדריך הערכות לשריפה, לאחר שהמילה הוזכרה
פעמים אחדות בתדריך.
נו, אז מה זה Kaba?
א. הקב"ה – הקדוש ברוך הוא.
ב. הקבה"א – הקיבוץ הארצי.
ג. קב"א – קבוצת איכות.
ד. כב"א – כיבוי אש.
ה. כל התשובות נכונות.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
