הבלוג של אורי הייטנר

* הצגה פאתטית – אני מתנגד לחוק ההסדרה, כפי שכתבתי לא פעם, וגם במתכונתו המרוככת. עם זאת, חשתי ממש רחמים על יצחק הרצוג, בעקבות ההצגה הפאתטית שלו, בקריעת החוק לגזרים מעל במת הכנסת.

מה בעצם רצה הרצוג לומר? הוא רצה לומר: "היי, אני כמו אבא שלי, שגריר ישראל באו"ם ולימים נשיא המדינה חיים הרצוג, שקרע מעל במת האו"ם את נוסח ההחלטה המגנה את הציונות כגזענות. היי, אני כמו סבא שלי, הרב הראשי יצחק אייזיק הרצוג שקרע את הספר הלבן. שופוני יא נאס". אולם אבותיו שמרו את הצעד הדרמטי להתרסה נגד הסמלים האנטישמיים החמורים ביותר. נגד הספר הלבן שנעל את שערי ארץ ישראל בפני יהדות אירופה שהתדפקה עליה, ערב השואה. נגד ההחלטה האנטישמית ביותר שהתקבלה אי פעם באו"ם. זו דרכו של יו"ר האופוזיציה למצב את עצמו כמנהיג לאומי? בחיקוי עלוב של האקט הזה, נגד חוק של הכנסת שהוא מתנגד לו? הרי בכך הוא הופך עצמו ללעג ולקלס. בדרך הזו הוא תמיד יישאר בוז'י, ולעולם לא יהפוך להרצוג השלישי.

* ירידת הדורות – בני בגין הוא נאמן שלמות ארץ ישראל יותר מכל ח"כ אחר בליכוד. הוא התפטר מממשלת נתניהו הראשונה במחאה על הסכם חברון, הוא התנגד בתוקף להסכם וואי, הוא חזר לפוליטיקה כדי להיאבק בהתנתקות (שבה נתניהו תמך כמעט עד הרגע האחרון), הוא התנגד לנאום בר-אילן. וגם בעתיד – ביום שבו נתניהו יוותר על חלק כלשהו של ארץ ישראל, בני בגין יתייצב נגדו, בהתאם למורשת שלמות המולדת, מיסודות תנועת החירות והליכוד. ואף שאני תומך בפשרה טריטוריאלית, תמכתי בהסכם חברון, תמכתי בנאום בר-אילן (להתנתקות התנגדתי בתוקף), אני מעריך אותו, על דבקותו בדרך שבה הוא מאמין.

אולם נאמן לדרכה הליברלית של תנועתו ולמורשת אביו, בני בגין מתנגד להתיישבות על קרקע פרטית של ערבים. הוא תומך בהתיישבות רק על אדמות מדינה, בהתאם להחלטת ממשלת בגין, שקבעה את מדיניות ההתיישבות ביו"ש עד היום.

בגין הצביע נגד חוק ההסדרה, גם במתכונתו המרוככת. היתה זו הצבעה מצפונית. בהצבעתו הוא הפר את המשמעת הקואליציונית. ללא משמעת קואליציונית, אי אפשר לנהל מדינה במשטר פרלמנטרי, וגם בגין יודע זאת. אולם יש מקרים בהם אדם אינו יכול להצביע נגד מצפונו, והוא מפר ביודעין את המשמעת הקואליציונית. כך נהג בני בגין בהצבעה.

בהחלטתו, הוא לקח בחשבון שייענש, ובצדק. צדק יו"ר הקואליציה דוד ביטן כאשר העניש אותו, בהרחקה לשלושה שבועות מוועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת. אני משוכנע שבגין עצמו תומך בענישתו, ויודע שהיא מוצדקת.

אילו הצבעתו הייתה משפיעה על התוצאה ומסכלת את החוק, סביר להניח שהעונש היה חמור עוד יותר. בצדק. גם אז, בגין היה מצדיק זאת.

בקיצור, דוד ביטן נהג במקרה הזה ללא דופי, ואין מקום לכל ביקורת על החלטתו.

ואחרי שהצדקתי אותו, איני יכול שלא להצביע על הצד הסימבולי, בכך שדוד ביטן מעניש את בני בגין. בכך שדוד ביטן כסמל, מעניש את בני בגין כסמל. בכך שבידי מה שדוד ביטן מסמל הכוח להעניש את מה שבני בגין מסמל.

האירוע הזה מסמל השקפה מוצקה ביהדות (שבדרך כללי אינה מקבל אותה), שנקראת  ירידת הדורות.

* החומה מתמוססת – ביום ראשון בבוקר הרציתי בפני מנהלי אגפי ומחלקות החינוך ברשויות המקומיות של אשכול הגליל המזרחי. מבחינתי, עוד לפני המילה הראשונה בהרצאה, הדבר המשמעותי ביותר הוא עצם קיומו של האשכול. עצם ההתאגדות, שלפני עשור אי אפשר היה לדמיין אותה, של ערים, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות לאשכול אחד, מתוך תפיסת אחריות על כל האזור, על הובלתו ועל מאבקים בשמו. מי העלה על הדעת את אפשרות החיבור בין קריית שמונה והקיבוצים סביבה, למשל? בשנים האחרונות האשכול הופך למרכיב משמעותי יותר ויותר באזורנו.

האשכול כולל גם את הכפר העלאווי ע'ג'אר, את טובה זנגריה הבדואית ואת ארבעת הכפרים הדרוזים בגולן: מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קניה. אני שמח במיוחד על מעורבותם של הכפרים הדרוזים. בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, ניסיתי בכל דרך לחבור אליהם, אולם למעט הצלחות ספורות בתחום הספורט, נתקלתי בחומה.

בשנים האחרונות החומה מתמוססת בקצב הולך וגובר. מן הסתם, האירועים בסוריה הם אחד המאיצים של התהליך, אך הגורם העיקרי היא הבנתם שסכנת הנסיגה מהגולן ירדה מהפרק.

המפגש שבו הרציתי היה בבוקעתא. לבקר בבוקעתא ולשמוע את אנשי החינוך הבכירים בכפרים משוחחים על ישראל והישראליות בלשון "אנחנו" ועל רצון ההשתלבות – בעבורי זהו אושר גדול.

* שביל הזהב של הרב תרבותיות – אחת לחודש מתכנס פורום מנהלי החינוך של האשכול. מחציתו הראשונה של המפגש מוקדשת להרצאה של מרצה אורח ודיון, כדי להעשיר את הפורום בעיסוק שמעבר לדיונים המעשיים על הנושאים השוטפים.

הנושא שעליו התבקשתי להרצות הוא רב תרבותיות. הצגתי את תפיסתי על אודות "שביל הזהב של הרב תרבותיות". שביל הזהב הוא חלופה לשני קטבים: קוטב האחידות, הניסיון למחוק זהויות וליצור זהות אחידה וקוטב הפוליטיקה של הזהויות, החותרת לפצל ולפלג את החברה לשבטים ופלגים, תוך עידוד התרבות הפרטיקולרית של כל שבט כלעומתית לכלל הלאומי.

שביל הזהב הוא יצירת אתוס לאומי מכונן, רחב ככל האפשר, שיקבץ וימזג בתוכו את העושר והמגוון הרב תרבותי במיטבו, אך לא כמכשיר לפיצול ופלגנות, אלא כמסד ליצירת אחדות לאומית על בסיס המגוון. האתוס המשותף הוא המסד למדינת הלאום הסולידרית, שהיא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת רווחה. הצגתי את המתקפה הדו-ראשית על מדינת הלאום: בשם האוניברסליות הקוסמופוליטית מצד אחד, ומצד שני - בשם הזהויות הנפרדות בתוך הכלל, ואת האיום הטמון במתקפה הזאת.

בהרצאתי, התייחסתי לשני מעגלי ההשתייכות: המעגל היהודי ישראלי והמעגל הכלל ישראלי, ועל האתוס המשותף הראוי לכל אחד מן המעגלים.

* קיצור תולדות הקמצנים - בילדותי הרחוקה, הסקוטים היו קמצנים. היו המון בדיחות על קמצנותם של הסקוטים. בשלב מסוים, הסקוטים חדלו להיות קמצנים, והחליפו אותם הפרסים. וכשהפרסים נהיו קמצנים, כל הבדיחות על הסקוטים הומרו לבדיחות על פרסים, בתוספת מבטא תואם. חלפו עוד שנים אחדות, הפרסים חדלו להיות קמצנים וכעת התימנים הם הקמצנים החדשים. ושוב, אותן בדיחות על סקוטים, שהומרו לבדיחות על פרסים הומרו מחדש לבדיחות על תימנים. ומעניין, שהבדיחות שרובן ככולן לא היו מצחיקות בגלגול הסקוטי שלהן, המשיכו להיות לא מצחיקות גם בגלגול הפרסי שלהן והן ממשיכות להיות לא מצחיקות גם בגלגול התימני שלהן. מה שלא מפריע לאנשים להמשיך לצחוק מהן ולהפיץ אותן.

* כלב השמירה – תפקידה של העיתונות לחפור, לחקור, לחפש ולבדוק, לחשוף כשלים ומחדלים בשלטון, בכל שלטון. אלמלא רביב דרוקר היה המגן האנושי של העבריין אולמרט, הפוליטיקאי המושחת ביותר שפעל אי פעם בישראל, הייתי מתייחס לעבודתו העיתונאית ברצינות.

כמובן שאין בחוסר האמון שלי בדרוקר כדי להצדיק כהוא זה את המתקפה של נתניהו עליו ועל כל העיתונאים שאינם קופצים לדום ומתיישרים להגן עליו ועל משפחתו כאוטומטים.

* תומכי נתניהו בדרכו של רוגל אלפר - כשאני שומע את אוהדי נתניהו שיוצאים נגד חקירתו, קוראים לטייח כל חשד כלפיו ומאשימים כל חשיפה נגדו כ"שמאלנות", איני יכול שלא להיזכר במאמר הזה של רוגל אלפר, אחרי הרשעתו של אולמרט: "מה תרוויח ישראל מישיבתו של האיש הזה בכלא? ...חבל שנחשפו... זו בכייה לנצח נצחים. הסיכוי שאבד ב–2008 לא ישוב. כששוקלים על כף המאזניים את אופציית מיצוי הדין עם אולמרט אל מול אופציית סיום הכיבוש, אין עוררין שהאחרונה מעלה לאין שיעור את כמות המוסר בעולם לעומת הראשונה... החקירות אכן מצטיירות כאמצעי היעיל היחיד למניעת הקמת המדינה הפלסטינית... אבו־מאזן בהחלט היה פרטנר ואולמרט, מתברר בדיעבד, היה ההזדמנות האחרונה של פתרון שתי המדינות. שלטון החוק, אותו שלטון חוק שהימין כה בז לו, הפיל אותו. ובכך הבטיח והנציח את ביזוי החוק שהוא מפעל ההתנחלויות — שמפר באופן חמור הרבה יותר כללי מוסר יסודיים הרבה יותר מאשר אולמרט". זו אותה תפיסה קיצונית, של המטרה מקדשת את כל האמצעים. מותר להשלים עם שחיתות (במקרה אחד שחיתות מוכחת, במקרה אחר חשד לשחיתות) כדי לקדם את ההשקפה הפוליטית.

* שיטה עקומה - אלקטורים ממדינת טקסס, שנבחרו מטעם הרפובליקאים, הודיעו שיצביעו נגד טראמפ. על פי החוק היבש, אין בכך פסול. הם אוטונומיים להצביע על פי הבנתם. אולם אין ספק שבכך הם מועלים בשליחותם. הציבור לא בחר בהם אישית, אלא בחר בהם כדי להצביע לטראמפ.

מקרים כאלה כבר קרו בעבר, ובעיניי זו בסך הכל עוד הוכחה לכך ששיטת הבחירות בארה"ב היא עקומה.

* סקר סרק – כותרת ב"ישראל היום": "חצי מהישראלים: לא מעוניינים בזוגיות עם בעל מוגבלות". בכותרת המשנה הוגדר הסקר כ"מעורר דאגה".

אולם את הכותרת ניתן לנסח אחרת: "חצי מהישראלים: מעוניינים בזוגיות עם בעל מוגבלות". הניסוח הזה מתאר בדיוק אותה מציאות. האם גם הפרספקטיבה הזאת מעוררת דאגה?

בעיניי, כל הסקרים מן הסוג הזה חסרי כל ערך. למה שמישהו יהיה מעוניין מלכתחילה בזוגיות עם בעל מוגבלות? האם מישהו המחפש בן/בת זוג, יחפש דווקא את המוגבלות? יהיה מעוניין דווקא בבעל מוגבלות? למה? והאם זה באמת אומר משהו על יחסו לבעלי מוגבלויות?

אין שום ערך בסקרים האלה, שיוצרים כותרות סרק וזעזוע מעוסה. יש לפעול למען בעלי המוגבלויות, למען שילובם בחברה, להבטחת נגישות וכו' ולא להתעסק בשטויות כמו סקרי סרק.

            * ביד הלשון

אל על – המשבר ב"אל על" מביא את החברה לכותרות וגם לפינה "ביד הלשון".

מהו מקור השם אל על?

את מהות השם אין צורך להסביר – הוא מבטא את ההמראה כלפי מעלה, אל על.

המקור הוא מספר הושע, פרק יא: "וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי, וְאֶל-עַל יִקְרָאֻהוּ, יַחַד לֹא יְרוֹמֵם". הפסוק, פסוק ז, הוא הפותח את ההפטרה שאותה נקרא בשבת הקרובה, ההפטרה לפרשת "ויצא".

את השם לחברה, שבמקורה הייתה חברה לאומית בבעלות מלאה של המדינה, נתן שר התחבורה הראשון דוד רמז, על פי הצעתו של עורך הדין התל-אביבי, חובב התעופה, ממניחי היסוד של התעופה העברית בא"י עוד טרם קום המדינה, שמואל שצ'ופק.

* "חדשות בן עזר"