הבלוג של אורי הייטנר

בז במרחשוון, היום שבו מתחילים להתפלל "ותן טל ומטר לברכה", התכנסה עצרת של תושבים רבים מהגולן, לבקשת גשם. שלוש השנים האחרונות היו שנות בצורת. השנה שעברה, שדווקא במרכז הארץ הייתה גשומה, הייתה בצפון, באגן ההיקוות של הכינרת, שנה קשה במיוחד. וגם השנה הזו, עד השבוע שעבר, החלה בעצירת גשמים.

עצרת מוזרה. מה הם רוצים? שהממשלה תוריד להם גשם? שהאו"ם יוריד גשם? מעניין, שלא כל המשתתפים בעצרת היו דתיים. לא בכדי העצרת לא הוגדרה כעצרת תפילה.

יש משהו בהתכנסות לעצרת, בשעת צרה, להתכוונות הציבור להעביר גזירה רעה. יש הרואים בבצורת גזירה אלוהית, ובאים לשטוח תפילת בפני הקב"ה להעביר את רוע הגזירה. ויש המאמינים בכוח של רצון משותף, רצון אמתי וחזק, והתכנסות יחד לביטוי הרצון הזה, להשפיע על המציאות. גם כאשר אותה מציאות היא איתני הטבע.

****

ספר יואל נפתח באסון טבע – מכת ארבה קשה, שתכלה את כל מקורות המזון של תושבי הארץ.

יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה, וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק, וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל... כִּי גוֹי עָלָה עַל אַרְצִי עָצוּם וְאֵין מִסְפָּר, שִׁנָּיו שִׁנֵּי אַרְיֵה וּמְתַלְּעוֹת לָבִיא לוֹ. שָׂם גַּפְנִי לְשַׁמָּה וּתְאֵנָתִי לִקְצָפָה, חָשֹׂף חֲשָׂפָהּ וְהִשְׁלִיךְ הִלְבִּינוּ שָׂרִיגֶיהָ... שֻׁדַּד שָׂדֶה אָבְלָה אֲדָמָה כִּי שֻׁדַּד דָּגָן הוֹבִישׁ תִּירוֹשׁ אֻמְלַל יִצְהָר. הֹבִישׁוּ אִכָּרִים ,הֵילִילוּ כֹּרְמִים, עַל חִטָּה וְעַל שְׂעֹרָה כִּי אָבַד קְצִיר שָׂדֶה. הַגֶּפֶן הוֹבִישָׁה וְהַתְּאֵנָה אֻמְלָלָה. רִמּוֹן גַּם תָּמָר וְתַפּוּחַ - כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יָבֵשׁוּ, כִּי הֹבִישׁ שָׂשׂוֹן מִן בְּנֵי אָדָם.

יאוש. הנביא אינו מותיר תקווה, אף לא פתח לתקווה.

ואז הוא קורא לעשות מעשה. מה אפשר לעשות. קודם כל לכנס את העם. לצום ולהתכנס ולהתפלל ולזעוק זעקה; את זעקת הציבור. "קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה, אִסְפוּ זְקֵנִים כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְזַעֲקוּ אֶל יְהוָה.

וכבר נאמר במסכת ברכות: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של האדם, אל יתייאש מן הרחמים".

* 929