הבלוג של אורי הייטנר

במאמרו "ושום סלע... חשיבות ההסדרה" – מאמר התגובה למאמרי "ההסדרה – חוק רע", הרחיב עמיחי צור את היריעה מעבר לסוגיית חוק ההסדרה, והציב חזון של סיפוח יהודה ושומרון ובקעת הירדן בשלמותם לריבונותה של מדינת ישראל.

לזכותו של עמיחי ייאמר, שהוא מבין היטב את משמעותה של ריבונות מדינית, ונכון לשאת בה. בניגוד לדמגוגים, דוגמת ח"כ סמוטריץ' (בראיון מקיף למוסף "הארץ" 2.12.16), המציגים מצג שווא של ריבונות ישראלית על יהודה ושומרון בלי מתן זכויות לערבים באותם אזורים, עמיחי אומר אמת: "לייצר מרחב אזרחי חוקי שווה, ברור ומובהק בכל יהודה ושומרון... תאפשר בהירות אזרחית לכלל תושבי המרחב, יהודים ופלשתינאים כאחד, ותקדם דה-קונסטרוקציה לתודעת הכיבוש והשליטה המדומה". יתר על כן, לא זו בלבד שעמיחי מבין את מלוא משמעותה של הריבונות, הוא אף רואה ברכה במשמעות הזאת: "כך יתאפשרו חיים משותפים במרחב אזרחי אחד, בו חיים שני עמים, שתי תרבויות... החיים במדינה משותפת, דווקא יחזקו את תפיסתנו היהודית ויאפשרו חיים של צדק, משפט, שלום ואחווה, יחד עם השונה ממני – העם הפלשתינאי".

אני מכבד את עמדתו הסדורה וההוגנת של עמיחי (להבדיל מאי הכבוד שלי לדמגוגיה של סמוטריץ'), הגם שאני מתנגד לה. אני מכבד את עמדתו, כיוון שכאשר הוא חותר לריבונות, הוא מדבר על ריבונות אמתית במדינה מודרנית, דמוקרטית, שהנה חלק ממשפחת העמים. הוא מבין שמשמעותה של ריבונות, היא החלת עקרונות מגילת העצמאות על כל שטח שיסופח למדינה: "מדינת ישראל... תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". אין ריבונות אחרת.

אולם כיוון שאין ריבונות אחרת, השאלה שעלינו לשאול את עצמנו, היא האם בהחלת ריבונותנו על כל א"י המערבית, נוכל לקיים את משפט המפתח של מגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל"?

אני בספק. אין מדינה יהודית שלא יהיה בה רוב יהודי חד משמעי, ברור ומוצק לדורות. האם ריבונות על כל השטח שבין הים לירדן מבטיח רוב כזה? אני סבור שלא. וכיוון שקיומה של מדינת לאום ריבונית לעם היהודי בארץ ישראל הוא לוז הציונות, אני מוכן למען הגשמתה של מטרה זו לוויתור כואב על חלקים מארץ ישראל.

****

במשפט המפתח מתוך מגילת העצמאות, משפט ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, מוצג תוקף ההכרזה הזאת: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית". זכותנו הטבעית היא זכותו הטבעית של כל עם להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו. זכותנו ההיסטורית היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. מגילת העצמאות נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" וחלקה הראשון מוקדש להסברת זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. הזכות הזו היא שהעניקה לנו את הגושפנקא להקמת המדינה. ההכרה בזכות הזאת היא הבסיס להצהרת בלפור, והיא הוכרה באופן רשמי ופומבי בהחלטת חבר הלאומים לאמץ את הצהרת בלפור.

זכותנו על ארץ ישראל אינה ניתנת לחלוקה. אם אין לנו זכות על חבל מסוים בארץ ישראל, אין לנו זכות על חלק כלשהו מן הארץ. ואם יש אזורים בא"י שהם הם לבה של הזכות, הרי הם, אחרי ירושלים כמובן – יהודה ושומרון. כל דיבור על "כיבוש" כביכול של מדינת ישראל בארץ ישראל, הוא בעיניי כפירה בעיקר, והטלת ספק בעצם זכות קיומה של מדינת ישראל.

אולם אם מימושה המלא של הזכות הזאת עלול לסכן את קיומה של ישראל כמדינה יהודית לדורות, אני מעדיף להתפשר על גבולותיה של המדינה, ולא לסכן את עתידה.

יגאל אלון, שהאמין בשלמות הארץ, חינך על שלמות הארץ וחתר לשלמות הארץ, ובין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים לא חסך את ביקורתו על כך שישראל לא שחררה את יהודה ושומרון במלחמה – דווקא הוא היה הראשון שהציע, עוד בעיצומה של מלחמת ששת הימים, תכנית לפשרה טריטוריאלית, תכנית אלון. הוא הבין מיד, שכיוון שבניגוד למלחמת השחרור, במלחמת ששת הימים התושבים הערבים נשארו בשטחים ששוחררו, אין מנוס מפשרה על מימוש זכותנו על ארץ ישראל השלמה. כל אימת שהוא הציג את תכניתו, הוא הקפיד להעמיד בראשה, בסעיף הראשון, את מה שהגדיר "היסוד המוסרי" של התכנית, והוא זכותנו על ארץ ישראל, ועל כך הוסיף את זכותנו להחזיק בשטחים שנכבשו במלחמת מגן צודקת. התכנית שהציג, שבעיניי עד היום היא הפתרון הצודק והראוי ביותר, דיברה על פשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תיסוג מן האזורים המאוכלסים בצפיפות ביו"ש, ותשאיר ברשותה ותיישב באופן מאסיבי את האזורים הדלילים באוכלוסיה, כמו בקעת הירדן רבתי, מדבר יהודה, דרום הר חברון ועוד, כפי שהוא דגל בסיפוח וביישוב מאסיבי של הגולן.

הרבה דברים השתנו בשטח ביובל שחלף, אולם איני רואה תחליף לעיקרון שהוא קבע.

****

האם רעיון הפשרה הטריטוריאלית ישים? בטווח הקרוב, בוודאי שלא. גם לנו יש חלק מן האשמה בכך – כיוון שפריסת ההתיישבות שלנו לא נעשתה בצורה חכמה, שתאפשר פתרון ראוי, אלא נועדה לסכל את אפשרות הפשרה. כמובן שעיקר האשמה היא על הצד הפלשתינאי, שמסרב בתוקף להשלים עם זכות קיומה של מדינת ישראל. לכן הוא דחה כל הצעה ישראלית, כולל הצעות מרחיקות לכת, שבעיניי הן הרפתקנות מדינית מופקרת, שהוצעו בידי אהוד ברק ואולמרט. לכן הוא תובע את "זכות" השיבה, שמשמעותה הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. ובעיקר, לכן הוא ממשיך להפעיל טרור נגד ישראל ואזרחיה.

נכון להיום, אין לישראל פרטנר להסדר, לא במתווה של פשרה טריטוריאלית ולא במתווה של נסיגה מלאה. וגם אילו היה פרטנר לחלוקת הארץ לשתי מדינות בקווי 4.6.67, המדינה הפלשתינאית גם בקווים האלה אינה בת קיימא, בוודאי לאחר שהפליטים מכל מדינות ערב יגורשו אליה, ואילו למדינת ישראל במתכונת כזו אין גבולות בני הגנה שהם הכרחיים לקיומה. פתרון כזה יוביל למלחמה קשה ועקובה מדם. הפתרון הראוי הוא פשרה טריטוריאלית עם ירדן, כשיהודה ושומרון הם אזור אוטונומי פלשתינאי, בריבונות ירדן. אולם בעתיד הנראה לעין גם הפתרון הזה אינו ישים; גם לו אין פרטנר.

אולם העובדה שאין היום פרטנר לפתרון הראוי, אינה סיבה להעניש את עצמנו בפתרון המסכן את עתידה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. סיפוח יהודה ושומרון, יסכן את עתידה של ישראל.

אילו יהודה ושומרון היו דלילות באוכלוסיה פלשתינאית, הייתי תומך בסיפוחן. אילו היו בישראל עוד 5 מיליון יהודים, גם אז הייתי תומך בסיפוח. במצב הנוכחי, סיפוח הוא סכנה.

ולכן, כל עוד אין פרטנר לפתרון קבע, יש לנהל את הסכסוך בשום שכל, לטפח את קיומה של רשות פלשתינאית אוטונומית, המשחררת אותנו משליטה על הפלשתינאים, ומאפשרת להם ריבונות חלקית (נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, כוחות ביטחון, בית משפט, בתי סוהר, שגרירויות) על חלק מן השטח, כאשר המעטפת הביטחונית כולה היא של ישראל. עניינה של ישראל הוא לחזק את הרשות הזאת, ולסייע בשגשוגה ובפיתוחה. לא כי זו החלופה האידיאלית, אלא כיוון שכל חלופה אחרת מסוכנת ורעה יותר.

****

חוק ההסדרה אינו מחיל את ריבונות ישראל על יו"ש. התנגדותי לחוק, אינה מן הסיבות המדיניות, אלא כיוון שאני סבור שההתיישבות צריכה להיות אך ורק על אדמות מדינה, כפי שהוחלט בממשלת בגין (ב-1979), ואני שולל עקרונית התיישבות על קרקע פרטית של פלשתינאים.

עזרא שב-ציון, שהגיב על מאמרי במאמרו "חוק ההסדרה – חוק מצוין ומוסרי ביותר", הצדיק הפקעת אדמות פרטיות למען צורך ציבורי, וציין בצדק שכך הדבר בתוך "הקו הירוק", בשטחה הריבוני של ישראל.

אולם בשטחה הריבוני של ישראל, הערבים הנם אזרחים לכל דבר ועניין, עם הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת ולהיאבק מאבק פוליטי אזרחי על זכויותיהם, כולל זכויותיהם על הקרקע. מדינה יכולה לומר לאזרחיה, שהיא מפקיעה שטח פרטי למען אינטרס ציבורי. אולם אמירה כזאת למי שאינם אזרחיה, והיא שולטת בהם בכוח, היא לעג לרש, היא בלתי מוסרית. אפשר לקבל את הצעתו של עמיחי צור ולהחיל ריבונות מלאה עם אזרחות גם לפלשתינאים, אך כל עוד לא עשינו זאת, אין לנו זכות מוסרית להפקיע אדמות פרטיות שלהם, כדי להקים עליהן יישוב יהודי, בוודאי כאשר לא חסרות קרקעות מדינה ביו"ש, שניתן להתיישב בהן.

****

ולסיום – התייחסות לעמונה. הפור באשר לעתידה עמונה – נפל. גם מי שהשלו לאורך זמן את התושבים, הפסיקו להשלות אותם.

לתושבי עמונה הוצעה הצעה הוגנת ומכובדת מאוד להתיישבות חלופית, עם יכולת קיום ופיתוח, במרחק 12 ק"מ בלבד מן האתר הנוכחי. והרי לא מעט יישובים, גם בגולן, זזו ממיקומם הראשוני לנקודת הקבע שלהם.

הקריאה להגיע בהמונים לעמונה כדי לסכל את פינויה, משמעותה – אנרכיה. אפשר להיאבק, אפשר למחות, אפשר להפגין, אבל יש שעה שבה צריך לקבל את סופיות ההכרעה, ויש למלאה. מי שמעמידים את השקפת עולמם או את האינטרס שלהם מעל החוק, מעל פסיקות בית המשפט, מעל החלטות הכנסת והממשלה, עלולים לדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה.

אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו.

וכיוון שיש מי שמאיימים באלימות, ואחרים "מסבירים" שאי אפשר לשלוט על כל הציבור, חשוב שתיאמר אמירה ברורה של החברה הישראלית: מי שיעז להרים יד על חייל צה"ל או על איש כוחות הביטחון, אינו אלא בוגד במדינה ובמולדת. זהו פשע שלא ייסלח.

* שישי בגולן"