לבשתי
שמלה של נשף / חוה אלברשטיין
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים" 13.12.16
מזל טוב! הזמרת האהובה עליי, חוה אלברשטיין, חגגה ביום חמישי האחרון
את יום הולדתה השבעים.
17 פינות כבר הקדשתי לחוה ולשיריה. הפינה הראשונה, לפני שש שנים,
הוקדשה לחוה והשמעתי את שירה "שרליה". בשנה שעברה הרצתי אותה, לשווא,
לפרס ישראל בתחום הזמר העברי, ומן הסתם אחדש את הקמפיין בפעם הבאה שיחולק פרס ישראל
בקטגוריה הזאת.
וכיוון שכבר דיברתי על חוה כל כך הרבה, הפעם אעבור היישר לסיפורו של
השיר, שירם של אפרים סידון ומוני אמריליו: "לבשתי שמלה של נשף".
השיר הזה הוא עוד מהתקופה שחוה טרם כתבה בעצמה רבים משיריה, אולם אין
לי ספק שכמו ברבים משיריה שנכתבו בידי משוררים ופזמונאים אחרים, היא הייתה מעורבת
מאוד בשיר, והוא מביע אותה ומספר את סיפורה.
ב-1979 חוה הוציאה ספר עם מיטב שיריה, שנקרא "שיר במתנה",
כשם אחד משיריה הראשונים. היא הייתה הזמרת הראשונה בישראל שהוציאה ספר פזמונים, ובעקבותיה
עשו זאת זמרים ומוסיקאים אחרים, כמו אריק איינשטיין, שלמה ארצי, סשה ארגוב, מתי
כספי ורבים אחרים. היא הייתה אז בסך הכל בת 33, אולם כיוון שהקריירה שלה כזמרת
מצליחה החלה בהיותה נערה, היא כבר הייתה ותיקה מאוד, כשמאחוריה כמעט 30 תקליטים
ומיטב נכסי צאן הברזל של הזמר העברי.
למופע אליו יצאה זמן קצר לאחר צאת הספר, העניקה חוה את שמו של הספר,
"שיר במתנה", אך לא היה זה מופע משיריה הישנים, אלא מופע של שירים חדשים
שנכתבו במיוחד בעבורו. רוב השירים הם שירים אישיים מאוד של חוה, שנכתבו בעבורה
בידי אחרים. הייתה זו הופעה נפלאה, שצפיתי בה כנער פעמים אחדות, בקולנוע
"שביט" בגבעתיים, בפסטיבל עין גב ועוד. ולאחר מכן היא הוציאה תקליט
משירי המופע, שאף הוא נקרא "שיר במתנה".
בין השירים במופע ובתקליט: "נעמה" – השיר המקסים על אחת
מאלף הנשים של שלמה, "הפסנתר של אמא" – על אִמָהּ שמנגנת על מכונת תפירה
ושרה לה ביידיש ובעברית קלה, "ספר זיכרונות", להבדיל משירה "ספר
הזיכרונות" (שאותו כבר השמענו בפינה), ובו היא קראה קטעים משעשעים מספר הזיכרונות
של ילדותה. ובאותה תכנית ותקליט הופיע גם השיר שנשמע, "לבשתי שמלה של
נשף".
בשיר, חוה נותנת כבוד למקצועה כזמרת ובעיקר – לשירים. היא מסבירה מדוע
היא לבשה לכבוד המופע שמלה של נשף מבד משובח, ולא כמקובל בימינו, וגם לפני 36
שנים, בג'ינס קרוע וסנדלים. זה לא מתוך כבוד אליכם, הקהל, היא מתוודה. זה מתוך
כבוד לשירים.
אני לא לגמרי מסכים אתה. האם שלום חנוך אינו מכבד את שיריו עם ג'ינס
וטריקו? בעיניי, יהודית רביץ בג'ינס משופשף מכבדת את שיריה לא פחות משושנה דמארי
בשמלות הארוכות ועגילי דמאר. אולם ניכרים דברי אמת, וברור לי שאכן, חוה חשה
שהופעתה האלגנטית היא דרכה לכבד את שיריה, ואת זה אני מאוד מעריך ומכבד.
ולכן היא לבשה שמלה אדומה ונעליים מהודרות, כדי שהשירים לא יעלבו.
וכאן היא קצת יורדת על "השירים של היום", כלומר לפני 36 שנים, שכבר אין
בהם מספיק כבוד למילים ולהרמוניה. בהומור העוקצני של אפרים סידון, היא מעמתת בין
האופן שבעיניה צריך להישמע שיר, לבין המוסיקה הפופולרית, שבמסגרת הקיצוצים
הכלכליים מקצצת במילים. ומה מקצצים תחילה? את המילים היפות, כמובן. ובמקום מילים
יש "יה יה" ו"ננננה". זה הולך טוב, ולכן אפשר גם לזייף, לרמות
במשקל להוריד הברות ואף בתים שלמים. וכך, כבר ממש קשה למצוא בשירים את התווים,
שנעלמו.
סידון שיבץ בשירו אקטואליה, וכך ניתן דרך השיר ללמוד גם על התקופה.
הוא כותב על הקיצוצים, ה"חיתוך בבשר החי" והרי התקופה היא תקופת
הקיצוצים של שר האוצר יגאל הורביץ, הידוע כיגאל "אין לי".
ובחיפוש אחרי התווים – הדו, הסי והמי, משובצת השורה: "אומנם יש כרגע מבצע עולמי, / שלח את המי, שלח את המי, / ואם כבר מגיע מי אחד,
הוא נושר מיד". הכוונה היא לקמפיין "שלח את עמי" שנערך בכל רחבי העולם
למען יהדות בריה"מ. והתסכול היה בכך שרבים מן היוצאים מבריה"מ הגיעו
למחנה המעבר בווינה, והעדיפו את ארה"ב או מערב אירופה על פני עליה לישראל,
והם זכו לכינוי "הנושרים".
ועוד רמזים הומוריסטיים: על הקיצוץ במילים אומרים סידון וחוה
ש"אמנם קיצוצים זה מתאים למילה", כלומר לברית המילה, ומה נותן כבוד
למילים יותר מאשר משחקי מילים, שמחייבים את המאזין לערנות ודריכות, כדי לא לפספס
את הרמזים. ועוד רמז, מן התחום המיני. בחיפוש אחרי התו סי, היא שרה: "והסי, מי מגיע היום לסי" והסול מתקשר עם הדג סול: "והסול, מי בכלל יכול להרשות לעצמו סול, כשזה
ככה עולה. אז ירד גם הסול, ועוברים לפילה...
במקום סול מז'ור, בקלה מינור".
ובמצב העגום הזה של הזֶמֶר, חוה מתעקשת לכבד את השירים, ולכן היא
התלבשה לכבודה בשמלה של נשף, ושרה: "ובפינה
חמה שמורה לי, / מילה טובה לכל תו, / שהשירים לפחות לא ירגישו, / כמה קשה
המצב. // כן, לכבוד השירים התהדרתי, / ודרשתי כאלה בגדים. / כמו שרע לפעמים בבית, / ורוצים
להסתיר מילדים. // אז אומרים שהכל בסדר, / משתדלים להיות
חביבים, / שהשירים לפחות ירגישו, / כמו אז, כמו אז, בימים הטובים".
אז "חוהל'ה הנערה" כפי שהיא נקראת באחד משיריה המוקדמים,
היא כבר בת שבעים. ב"תפילת יום הולדת", כשהיא "כבר קצת אחרי
שלושים" היא מתבאסת מכך שאהובה שכח את יום ההולדת, ומדחיקה זאת בכך שזה בסך
הכל יום הולדת. "הרי בכל יום אישה נולדת. הרי בכל יום נולד איש טיפש".
אבל יום הולדתה השבעים דווקא צוין היטב בשידורי הרדיו. בדרך כלל אנו רגילים
להשמעות רבות כאשר אמן הולך לעולמו, והפעם ממש שמחתי ליהנות מתכניות עם שיריה,
כשהיא חיה ובועטת ויוצרת ואפילו הוציאה השבוע שיר חדש.
האמת היא שאני אוהב יותר את שיריה המוקדמים, אבל אני מעריך את היכולת
שלה להשתנות שוב ושוב ולהמציא את עצמה מחדש, גם בגילה המתקדם; לא לקפוא על שמריה
ולמחזר הצלחות בטוחות, אלא להעז להיפתח לכיוונים חדשים.
מזל טוב, חוה!
לבשתי שמלה של נשף,
והבד הוא בד משובח.
למרות שהיום, בינינו,
זה כבר לא אופנתי כל כך.
שהרי גם ג'ינס קרוע,
חולצה עם פסים וסנדל,
עוברים בהחלט בסדר,
ומספקים בפירוש כל קהל.
אך אני על שמלה התעקשתי,
ואפשר לשאול בשביל מה,
מי צריך נעליים כאלה,
ולמה שמלה אדומה?
אז זה לא בגללכם כבר אמרתי,
אפילו אם לא תאהבו,
זה בשביל השירים שיגיעו,
כדי שהם לא יעלבו.
מסכנים השירים של היום, בחיי,
עכשיו כשחותכים בבשר החי,
גורלם הוא גורל עוף קפוא וביצים,
כלומר גם בהם נעשים קיצוצים.
הם די סובלים, בעיקר המילים.
מתחילים לקצץ במילים היפות.
והן מופיעות פחות ופחות,
אומנם קיצוצים, זה מתאים למילה,
אך היום כל שורה שניה היא: לה לה לה...
כן, ושרים גם יה יה, העיקר שיהיה,
וגם נה נה נה נה נה נה, הולך טוב השנה,
מורידים הברות, מרמים במשקל,
בתים שלמים נופלים וחבל.
ומה עם הצליל? ומה עם התו?
גם כאן המיתון כבר נותן אותותיו.
קחו את הדו, תו פשוט ומוכר,
פעם היה חופשי על הבר.
השתמשו בו המון, בלי מידה, בלי לחשוב,
יכולת לאסוף אלפי דּוֹיִים ברחוב.
והיום, היום הדו הפך לנדיר,
קחו איזה שיר וחפשו את הדו,
אולי אחד שם אולי אחד פה, וזהו.
והסול, מי בכלל יכול להרשות לעצמו סול,
כשזה ככה עולה.
אז ירד גם הסול, ועוברים לפילה...
במקום סול מז'ור, בקלה מינור.
והסי, מי מגיע היום לסי,
והמי - מה עם המי?!?!?
אומנם יש כרגע מבצע עולמי,
שלח את המי, שלח את המי,
ואם כבר מגיע מי אחד,
הוא נושר מיד.
כן, חלפה התקופה היפה של הפה.
והרה - תראו בבקשה איך הוא נראה,
בקיצור - השירים של היום מסכנים,
קשה להיות שיר בתחילת השמונים.
אז... לבשתי שמלה של נשף,
ועל שתי אוזניי עגילים,
כדי לתת לשירים את היחס,
שאליו הם היו רגילים.
ובפינה חמה שמורה לי,
מילה טובה לכל תו,
שהשירים לפחות לא ירגישו,
כמה קשה המצב.
כן, לכבוד השירים התהדרתי,
ודרשתי כאלה בגדים.
כמו שרע לפעמים בבית,
ורוצים להסתיר מילדים.
אז אומרים שהכל בסדר,
משתדלים להיות חביבים,
שהשירים לפחות ירגישו,
כמו אז, כמו אז, בימים הטובים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
