* מפחדים מאתיקה - כאשר
מונה קיסינג'ר ליועץ הנשיא לביטחון לאומי, שאלו אותו איך הוא, כאיש אקדמיה, יוכל
להתמודד עם מלתעות הפוליטיקה. קיסינג'ר השיב, שמי ששרד את הפוליטיקה באקדמיה – לא
יהיה לו כל קושי להתמודד בכל מערכת פוליטית שהיא.
קיסינג'ר התכוון אמנם לפוליטיקה במובן של מאבקי כוחות באקדמיה, אך רק
מיתמם יכחיש את הבעייתיות שבערבוב בין עמדות פוליטיות לבין הנחלת הידע האקדמי.
שר החינוך בנט נקט ביוזמה נאותה. הוא פנה לפרופסור אסא כשר, מומחה בעל שם
עולמי לאתיקה, שהוזמן ומוזמן לנסח קודים אתיים לגופים רבים בארץ ובעולם, להציע
הצעה לקביעת כללים אתיים לסוגיית הפוליטיקה באקדמיה. לזכותו של בנט יאמר, שהוא בחר
לתפקיד אדם רחוק מהשקפותיו הפוליטיות.
פרופ' כשר עוד טרם החל בעבודתו, וכבר החלה מערכת תעמולה נגד עצם הרעיון,
ששומו שמים, יהיו כללי אתיקה גם באקדמיה. הרי האקדמיה היא מעל לכל אתיקה. מיד
מדובר בפגיעה בדמוקרטיה, בהתנקשות בחופש האקדמי, כותרת ראשית בגיליון ערב שבת של
"הארץ", מאמר מערכת של "הארץ", מאות מרצים חתמו מראש על הצהרה
שיתעלמו מן ההמלצות, שטרם נוסחו. מיד החלה הסתה נגד שר החינוך, שהוא מנסה לסתום
פיות, להשתלט, בולשביזם, פשיזם וכל הבלה-בלהאיזם.
שאלה: האם מותר לקבוע כלל אתי, שיגן על סטודנט מפני מצב שבו כדי לקבל
ציון טוב עליו לכתוב כאנוס את עמדותיו הפוליטיות של המרצה, כאילו הייתה אמת מדעית?
האם מותר לקבוע כללים שיגנו על סטודנטים מהצורך להתקרנף כדי לא להיכשל?
מותר לבחון את העניין? מתאים לקבוע כללי אתיקה בנדון?
ממה הם מפחדים? הם מפחדים מאתיקה.
* מקארתיזם – נו,
ובינתיים כבר קראתי שאסא כשר אינו ראוי לתואר פילוסוף...
* הסתה לרצח - כל מי
שמוצא צידוקים מצידוקים שונים ל"יצירת האמנות" של נתניהו עם חבל תליה,
מגן על כרזת הסתה הקוראת בעליל לרצוח את ראש הממשלה.
* פוסט אמת - על
מנת לגונן על כרזת ההסתה לרצח ראש הממשלה, הוצא שוב מן הנפטלין הסיפור השקרי על
נתניהו וההפגנה ברעננה, לפני רצח רבין. יותר ויותר אנשים כבר יודעים ומבינים
שהטענה כאילו נתניהו צעד בהפגנה עם ארון קבורה של רבין היא שקר – היה זה ארון
שעליו נכתב: "רבין ממית את הציונות", בדיוק כמו במאות הפגנות, מימין ומשמאל,
לפני כן ואחרי כן. כעת מוצגת "ראיה" חדשה – מישהו צעד שם עם חבל תליה.
האם מישהו צעד שם עם תמונה של רבין וחבל תליה, כמו הכרזה ב"בצלאל"? הרי
ברור שחבל התליה נועד לסמל מסר לפי אנו חשים כמו נידונים למוות, כמי שחבל מתהדק על
צווארנו. הרי אחת הקריאות המובילות באותו מאבק הייתה: "לא רוצה להיות הבא
בתור". אין דמיון בין המקרים.
כשלעצמי, איני חובב ארונות קבורה וחבלי תליה בהפגנות; זהו סגנון מתלהם,
סר טעם וחסר יצירתיות, אך אין זו הסתה.
אולם מי שטוען שאותה הפגנה הייתה הסתה – חזקה עליו שיראה, בקל וחומר בן
בנו של קל וחומר, את הכרזה המפורשת ב"בצלאל" כהסתה. אך לא. ההוצאה מן
הבוידם של אותו סילוף ישן, נועדה לגונן על ההסתה בעליל, בכרזה ב"בצלאל".
ללמדך, שההסתה, כמו הפורנוגרפיה, היא עניין של גיאוגרפיה.
איני תומך בנתניהו ובוודאי שאיני מחסידיו. נהפוך הוא, יש לי עליו ביקורת
חריפה, ואיני מסתיר אותה. אך איני מוכן לקבל את השיטה, על פיה המטרה מקדשת את כל
האמצעים, וכדי לבטא את ההתנגדות לנתניהו יש להמשיך ולהפיץ את עלילת הדם הנוראה הקושרת
אותו להסתה שקדמה לרצח רבין, גם אם אנו בעידן ה"פוסט אמת".
* תרגיל בפוטושופ – אני רק
שאלה. נניח שסטודנט ב"בצלאל", במסגרת "תרגיל בפוטושופ", סתם
לשם התרגיל היה מעצב כרזה עם הכתובת "מוות לערבים" ותמונתו של התינוק
מדומא. האם כל אלה שקופצים היום להגן על "חופש היצירה", "החופש האומנותי"
ו"החופש האקדמי", של הסטודנטית שעיצבה כ"תרגיל בפוטושופ" כרזת
הסתה לרצח ראש הממשלה, היו ממהרים גם אז להגן על "יצירת האמנות"?
* מזרח תיכון חדש - מה הסיבה
לפיגועי התופת באיסטנבול ובקהיר? אקיבוש.
* מהות הסכסוך - החזון
העומד מאחורי הטבח בכנסיה בקהיר, הוא מזרח תיכון נקי ממי שאינם מוסלמים. וזו בדיוק
מהות הסכסוך הישראלי ערבי.
* מזרח תיכון חדש 2 – וזה לא
היה כל כך מזמן, שממשלות ישראליות ניסו למסור לרב הטבחים מדמשק את הגולן.
* בניגוד לתפיסת מדיניות החוץ של ישראל - שרת
החוץ השבדית מרגוט וולסטרום היא מנוולת אנטי ישראלית ותומכת בטרור נגד ישראל. בשיא
מתקפת הטרור הרצחנית האחרונה נגד אזרחי ישראל היא האשימה את ישראל בכך שניטרול
מחבלים רוצחים לשם סיכול הפיגועים והצלת חיי אדם הוא "הוצאה להורג ללא
משפט". היא האשימה את ישראל באחריות לפיגועי דאעש. ממש מנוולת.
ואף על פי כן, למרות הסלידה המוצדקת ממנה, אני רואה כשגיאה את החרמת
ביקורה בישראל בידי הממשלה ומשרד החוץ.
במדינאות אין מקום לברוגז ולא לחרמות. המדיניות הישראלית מיום הקמת
המדינה הייתה לנסות להדק ככל הניתן את יחסי ישראל עם כל מדינות העולם, להיכנס לכל
סדק ולהיות בכל זירה כדי להשפיע. זאת גם מדיניות הממשלה הנוכחית.
הרודן הטורקי ארדואן הוא מסית אנטישמי ואנטי ישראלי גרוע אלף מונים יותר
מווסטרום. הוא אינו מסתפק בדיבורים אלא נוקט גם במעשים תוקפניים – הוא הפטרון של
חמאס, הוא עמד מאחורי פיגוע "מרמרה". והנה, ישראל בצדק חתרה וחותרת
להידוק היחסים עם טורקיה ואינה מחרימה אותו (בעיניי, נתניהו נהג בעודף להיטות,
ועשה דברים שלא ייעשו – התנצלות ישראלית על תוקפנות נגד ישראל ותשלום פיצויים
למשפחות המחבלים). נתניהו מהדק ובצדק את היחסים עם פוטין, בעל הברית של ציר
אסד-חיזבאללה-איראן ומי שמדינתו הצביעה בעד ההחלטה השערורייתית של אונסק"ו
השוללת את זיקת העם היהודי להר הבית ולכותל המערבי. גם סין תמכה בהחלטה הזאת, וגם
עמה נתניהו פועל, בצדק, להידוק היחסים.
באותה מידה, על ישראל לפעול להידוק היחסים עם שבדיה ולשינוי בעמדתה.
נתניהו יודע זאת. הוא יודע שזה הדבר הנכון לעשותו. החרמתה של שרת החוץ השבדית לא
נבעה משיקולים של מדיניות חוץ, אלא משיקולים פופוליסטיים של מדיניות פנים. היעד שלו
בצעד הזה היה "לייקים".
* הימין החדש - פעם הימין
הישראלי התאפיין בחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי, ברגישות החברתית של בגין,
במנהיגות החברתית של דוד לוי ועד לאחרונה בהובלת החקיקה החברתית בידי המפד"ל.
מה נשאר מכל זה? ימננות צינית, אטומה ומרושעת.
ביום שבו התפרסם דו"ח העוני של "לתת" – חגיגה בסנוקר. כל
הרשתות רעשו בחגיגה צינית על המחקר. אפשר לחלוק על הגדרת העוני על פי הדו"ח,
אך אין ספק שהוא מצביע על בעיה חברתית קשה ביותר, שחובתנו להילחם בה. בכל חגיגת
הירידות על הדוח, לא מצאתי ולו התייחסות קלושה, המתייחסת ברצינות לבעיה האמתית –
העוני והפערים העמוקים בחברה הישראלית.
* פצצה מתקתקת - מרכז
"יובלים" לתרבות וזהות יהודית, אותו ניהלתי במכללה האקדמית תל-חי, כבר
אינו קיים, כי באין קמח אין תורה. אך אוד מוצל מאש הוא אחת מתכניות הדגל של המרכז,
תכנית "מעגלים". מדובר בבית מדרש שנוטלים בו חלק אנשים צמאי דעת
ומחויבים, אנשים מעורים בחברה ובסביבה, באזור הגליל העליון והגולן.
"מעגלים" פועל כעת במימון חבריו, בגיוס משאבים עצמאי ובתמיכת האגף
לתרבות יהודית במשרד החינוך, והמפגשים נערכים במתנ"ס מבואות חרמון.
הנושא השנתי שלנו השנה הוא קנאות. השבוע הרציתי על "מעשה פנחס כפצצת
זמן מתקתקת". ניתחתי את פרשת פנחס וזמרי כפי שהיא מופיעה בתורה וכיצד
חז"ל והרמב"ם ניסו באקרובטיקה משפטית הלכתית למנוע את הפיכת המעשה למודל
לחיקוי. הצגתי כיצד קנאים בני ימינו, כמו יהודה עציון, ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר
ושליסל רואים עצמם כהולכים בדרכו של פנחס.
* ניצחון מדיני גדול – השבוע
מלאו 25 שנים לאחד ההישגים המדיניים, הדיפלומטיים, הגדולים ביותר בתולדות המדינה.
ב-16 בדצמבר 1991 החליטה עצרת האו"ם ברוב עצום לבטל את ההחלטה המשווה את
הציונות לגזענות.
גינוי הציונות כגזענות (1975) הייתה ההחלטה הגזענית, האנטישמית והמבישה
ביותר בתולדות הארגון, האמון על החלטות גזעניות, אנטישמיות ומבישות מדי שנה בשנה.
ביטול ההחלטה היה הישג גדול, פרי מאמץ משותף של ישראל וארה"ב. היה
זה אחד ההישגים המדיניים הגדולים של ממשלת שמיר – ממשלה עתירת הישגים מדיניים,
שחילצה את ישראל מעשרות שנות בידוד מדיני וכוננה יחסים דיפלומטיים עם למעלה
משלושים מדינות ובראשן בריה"מ, סין והודו.
ראש הממשלה שמיר, שר החוץ דוד לוי והשגריר באו"ם יורם ארידור הובילו
את המהלך המדיני חובק העולם, יחד עם ארה"ב. שתי המדינות הפעילו מאמץ ממוקד על
כל ממשלה וממשלה והביאו לניצחון הגדול.
ביטול החלטה של עצרת האו"ם הוא דבר חסר תקדים, והוא הושג במהלך
הגדול הזה. 111 מדינות הצביעו בעד ההחלטה. בין התומכות, הייתה ברית המועצות,
המעצמה שהובילה, יחד עם הערבים, את ההחלטה האנטישמית 16 שנים קודם לכן. תשעה ימים
לאחר ההחלטה בריה"מ התפרקה. היה זה סמלי, שאקט הסיום של קיומה, היה ביטול של
אחד הסמלים של אימפריית הרשע הסובייטית. 25 מדינות בלבד התנגדו להצעה – מדינות
ערב, קובה וצפון קוריאה. 13 מדינות נמנעו ו-11, כולל מצרים, בחרו להיעדר מן
ההצבעה.
* החשבון והנפש - לפני
כשנתיים קיבלתי שיחת טלפון מרגשת ביותר. "אני מדבר עם אורי הייטנר? שלום,
מדבר חנוך ברטוב". קשה לי לתאר את ההתרגשות. חנוך ברטוב? אחד הסופרים האהובים
עליי, משחר נעוריי, שגדלתי על ספריו ועל מאמריו, חתן פרס ישראל. במה זכיתי?
ימים אחדים קודם לכן פרסמתי ב"ישראל היום" מאמר, תחת הכותרת
"תסמונת אישל". היה זה לאחר ששולה זקן, האישה שבמשך עשרות שנים מחקה את
אישיותה והקדישה את כל חייה למען המנהיג שהעריצה, אהוד אולמרט, וברגע קשה אחת מצאה
את עצמה מושלכת ומופקרת בידי האיש הזה, שניצל אותה בציניות מקפיאת דם, החליטה
להפסיק לשתוק למענו. במאמר דיברתי על התופעה של אותם "אנשים של" מנהיגים,
שעליהם כתב חנוך ברטוב את ספרו "זה אישל מדבר", שהוא מונולוג של אדם
כזה, "איש של", "אישל".
חנוך ברטוב הודה לי על המאמר ואמר שזאת הפעם הראשונה מאז שהספר נכתב,
לפני כ-25 שנה, שמישהו כותב עליו מתוך הבנה עמוקה של המסר שלו.
שוחחנו דקות אחדות "על המצב". חנוך ברטוב ביכה את הידרדרות המנהיגות
הישראלית אל מחוזות השחיתות, הציניות והנהנתנות.
הייתי בכיתה ט', כמדומני, כשקראתי את ספרו של חנוך ברטוב "שש כנפים
לאחד". קראתי, ומיד המשכתי ל"של מי אתה ילד", ול"פצעי
בגרות", ובהמשך ל"דדו" (הביוגרפיה שכתב על רמטכ"ל מלחמת יום
הכיפורים דוד אלעזר), "החשבון והנפש", "באמצע הרומן" ואחרים.
וכילד שגדל על עיתון "מעריב", קראתי בשקיקה גם את מאמריו הפובליציסטיים
במדור הדעות ובמדור הספרותי של העיתון.
חנוך ברטוב היה אחד הטובים והחשובים בסופרי ישראל.
אתמול הוא הלך לעולמו בגיל 90.
יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון
כפר ויתקין – מותם הטרגי של עמרי ועילאי ניר, האב ובנו שנהרגו בנחל צאלים, העלה
לתודעה הציבורית את היישוב שלהם, שבו חיו ובו נקברו, ושאסונם היה במסגרת טיול שלו –
כפר ויתקין.
ימים אחדים קודם לכן, נפטר רן פקר, מבכירי הטייסים והמפקדים של חיל
האוויר, שאף הוא בן כפר ויתקין. רן פקר הובא למנוחות בבית העלמין בכפר ויתקין.
כפר ויתקין הוא מושב של תנועת המושבים בעמק חפר, ליד נתניה. היישוב
עלה לקרקע ב-1930 והוא מנציח את זכרו של המחנך יוסף ויתקין, מראשוני תנועת העבודה.
ב-1903 הוא פרסם קול קורא לצעירי ישראל בגולה, שנחשב לאחד מאבני היסוד של תפיסת
העליה השניה, וכאחד הגורמים שהניעו את העליה הזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
