הבלוג של אורי הייטנר

"מדינת ישראל תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". כאשר מנסחי מגילת העצמאות כתבו זאת, הם חשבו במידה רבה על הנביא עמוס. בכותבי "מנסחי", כוונתי בראש ובראשונה לדוד בן גוריון. לא בכדי, בנו בכורו של בן גוריון נקרא עמוס. עמוס מגלם את החתירה לחברת מופת, המבוססת על צדק ומשפט, את המאבק נגד עוולות חברתיים ושחיתות.

בפרק ב' מתחילה הנבואה המרכזית של עמוס; הנבואה על ממלכת ישראל. עמוס, רטוריקן בחסד, פותח את נבואתו על ישראל באותה מתכונת בה פתח את נבואותיו על אויבי ישראל: "כֹּה אָמַר יְהוָה: עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ". כלומר, גם אם מחלתי על פשעים רבים עד כה – כעת הגדשתם את הסאה.

ומהם חטאי ישראל?

עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן - בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם. שחיתות במשפט מתוך רדיפת בצע. הטיית משפט שבה הצד הצודק מפסיד ונענש, כיוון שהצד הרשע משחד בכסף את השופטים רודפי הבצע. את האביון והדל הם מוכרים בזול. לא שווה לשחד בסכום גבוה כדי להטות משפטו של עני. התעריף שלו נמוך, אך די בכך כדי לשחד את השופטים.

הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים. הטייקונים, האוליגרכים, העשירים – רומסים את העם העני, ודורכים על ראשיהם של הדלים כאילו היו עפר הארץ.

וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ. בעלי הכוח המושחתים מצליחים להשריש בחברה את הנורמות הפסולות, עד שגם אנשים ישרים מתפתים ללכת בדרכם. נורמות השחיתות, תאוות הבצע והעוול מחלחלות והופכות לתרבות החברה.

וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה, לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. קיומה של זנות מעידה על שחיתות המידות בחברה. ככל שהזנות נפוצה יותר, אות הוא שזו חברה שהנורמות שלה אינן של כבוד האדם וכבוד האישה, אלא של סיפוק תאוות בכל מחיר. כאשר בן ואביו הולכים יחד לזונה, הדבר מסמל את אובדן הבושה. הבושה היא המחסום האחרון בפני התפרקות טוטלית של חברה מערכיה. כאשר גם הבושה אובדת, הרקב ניצח.

וְעַל בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל מִזְבֵּחַ. המזבחות הן מזבחות עבודה זרה, אך עיקר ביקורתו של עמוס אינה על עצם העבודה הזרה, אלא על אותם אנשי ממשל, שמרשים לעצמם חגיגות יקרות וראוותניות של עבודה זרה באמצעות גזל, הסותר את חוקי התורה, מהעניים בחברה. הם חוגגים בזכות משכון שלא הוחזר לבעליו – בגדים חבולים של הפועלים והעניים שנלקחו מהם כתחליף להחזר חוב או כקנס, ולא הוחזרו לבעליהם בלילה, כפי שהתורה מצווה. באותם ימים, היה לעני, בגד אחד. כשהבגד לא הוחזר, נאלץ העני לישון בביתו הרעוע עירום, גם בימי קור.

וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם. לא רק העבודה הזרה מושחתת, אלא גם עבודת ה'. המנהיגים, הפקידים הבכירים, הכוהנים – האליטה, חוגגת ושותה לשכרה מיין שנקנה מקנסות שרירותיים שנגבו מן העם, כדי לאפשר את החגיגה. בכך, למעשה, גם פולחן אלוהי ישראל הופך לעבודה זרה; בדיוק כפי שבימינו, פולחן הדת נוסח "רבנים" כמו ברלנד ופינטו, הוא עבודה זרה. פולחן דתי המבוסס על ניצול – ניצול כספם, תמימותם ותומתם של אנשים, הוא עבודה זרה.

וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל, וְחָזָק לֹא יְאַמֵּץ כֹּחוֹ, וְגִבּוֹר לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ. וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד, וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט, וְרֹכֵב הַסּוּס לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ. וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים - עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם יְהוָה. חברת עוול מושחתת ורקובה מן היסוד - אל תשלה את עצמה שכוחה הצבאי יגן עליה. הצבא הוא צבא העם, הוא מבוסס על סולידריות, על מוסר. הצבא משקף את פני החברה. בלא חוסן חברתי, לא יהיה חוסן צבאי. בחברה רקובה, גם הצבא יהיה רקוב. ולכן, השחיתות, הרשע, העוול, רדיפת הבצע המטורפת, הם האויב המסכן את עתיד החברה.

* 929