הבלוג של אורי הייטנר

די היה בהחלטת בית המשפט העליון, כדי שתושבי עמונה יכבדו את הפסיקה ויעברו לאתר חלופי. די היה בכך שהממשלה והכנסת החליטו לממש את פסיקת בג"ץ, כדי שהם יקבלו את הדין.

ללא קבלת מרות המוסדות הדמוקרטיים, אי אפשר לקיים מדינה דמוקרטית. צפצוף על החוק אינו מאפשר קיומה של מדינת חוק. וכנאמר במקורותינו: אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

אך גם אם נראה בסירובם של תושבי עמונה לקבל את הדין כמימוש זכות הזעקה וזכות המחאה – הם חצו מספר קווים אדומים.

יש מצבים שבהם המדינה יכולה להכיל גם התנגדות אזרחית שחורגת מגבולות החוק. היא יכולה לעשות זאת כאשר ההתנגדות היא תחת שליטה, וקטנים הסיכויים להידרדרות לאנרכיה.

הדבר אפשרי כאשר מול הממשלה עומדת הנהגה חזקה ואחראית, שלה – קהל ממושמע, שאפשר לסמוך על חוש האחריות שלה למנוע שבירת כלים טוטלית.

איגוד מקצועי חזק אינו רק אינטרס של העובדים, בזכות יכולתו להיאבק למענם בהצלחה, אלא גם של המדינה והמעסיקים, כי הוא מהווה כתובת שעמה ניתן להגיע להסכמות, לפשרות ולסוף המאבק המקצועי.

הוא הדין במאבקים על רקע פוליטי. כאשר למוחים ולמתנגדים הנהגה חזקה, שמילה שלה היא מילה והיא יודעת להטיל מרות - סיכויי ההצלחה של המאבק גדולים יותר, וכך גם היכולת להגן על המדינה מפני הידרדרות לאנרכיה.

שיקול הדעת והאחריות הלאומית של הנהגת מועצת יש"ע בעקירת יישובי חבל קטיף, והעובדה שקהל המוחים ברובו המכריע סר למרותה, מנעה הידרדרות למלחמת אחים.

מה שמאפיין את מאבק עמונה, הוא שבירת הכלים עד סכנת הידרדרות לאנרכיה.

לא זו בלבד שתושבי עמונה מציבים עצמם מעל החוק, מעל בית המשפט, מעל הממלכתיות, מעל המוסדות הנבחרים – הם גם מסרבים לקבל סמכות של הנהגת נגד כלשהי, ודוחים כל אפשרות לפשרה, ללא כל אחריות להשלכות התנהגותם.

הנציגות הפוליטית של תושבי עמונה, היא "הבית היהודי". "הבית היהודי" שנאבק למענם ככל האפשר, הגיע לנקודה שבה הבין שהפור נפל ויש להשלים עם המציאות ולשמור על המסגרת הממלכתית. אפילו ח"כ סמוטריץ', הח"כ הימני הקיצוני ביותר בכנסת, הבין זאת. אין אפילו ח"כ אחד מתוך ה-120 שחושב שנכון להמשיך ולהתנגד. אולם תושבי עמונה מעמידים את עצמם מול 100% מנבחרי העם, מכל קצוות הקשת.

מועצת יש"ע אינה תומכת בהתנגדותם. רבנים מרכזיים קוראים להם לוותר ולהתפשר. היישוב עופרה, העורף ההתיישבותי שלהם, קורא להם לרדת לקרקע המציאות. אך הם אינם מקבלים כל מרות, כל סמכות. הם ילכו עד הסוף, ללא פשרה, נגד הציבור הישראלי, נגד הממלכתיות הישראלית, בדרך שעלולה לדרדר את ישראל לאנרכיה.

הם אינם מסתפקים במאבק סמלי של התושבים, אלא הם קוראים להמונים לסכל את ההחלטה. הם יודעים שרבים מן הבאים הם נערי ימין קיצוני חסרי גבולות, שלא יבחלו באלימות, ולמרות זאת הם קוראים להם להתבצר אתם: ייקוב הדין, או ליתר דיוק – תיקוב הפרת הדין, את ההר.

קבוצה קטנה וקיצונית מתעקשת לגרור מדינה שלמה אל עברי פי אנרכיה. זו סכנה לאומית.

* "ישראל היום"