הבלוג של אורי הייטנר

בעשרים השנים האחרונות כתבתי עשרות מאמרים נגד האקטיביזם השיפוטי, נגד התערבות בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות ומדיניות מובהקות, התערבות שאינה באה לידי ביטוי רק במקרים המעטים שבהם בית המשפט פסל חוקים או החלטות פוליטיות של הממשלה, אלא גם במקרים הרבים שבהם הוא אישר אותם. גם במקרים האלה – אין זה מתפקידו והיה עליו לדחות את העתירות על הסף.

טענתי זאת גם במקרים שבהם הפסיקה של בית המשפט העליון הייתה כדעתי הפוליטית, כמו בנושא חוק טל. טענתי זאת כאשר לא דחה על הסף עתירות שעמן הזדהיתי, כמו בנושא שחרור מחבלים ועוד.

אני רואה באקטיביזם השיפוטי פגיעה במערכת המורכבת של הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. האקטיביזם השיפוטי מחליש את הממשלה והכנסת, אך בסופו של דבר - בעיקר את בית המשפט. מעמד בית המשפט והכבוד אליו, הוא עיקר כוחו. הפוליטיזציה של בית המשפט, בעקבות האקטיביזם, פגעה קשות באמון הציבור במוסד הזה כמורם מעל הפוליטיקה, פגע במעמדו ובכך – כרסם בשלטון החוק.

לכן, תמכתי בחלק מן הרפורמות שהציע שר המשפטים פרידמן למערכת המשפט, וגם היום אני סבור שיש מקום לרפורמות, ובלבד שתהיינה שקולות ומאוזנות.

המחלוקת שלי עם האקטיביזם השיפוטי היא מתוך כבוד רב לבית המשפט, הערכה לשופטים, גם כאשר אני חושב שהם טועים; מתוך רצון לחזק את בית המשפט וחרדה למעמדו.

לצד הביקורת שלי, אני שולל מכל וכל את הגישה המנסה לעלות ב-D9 על בית המשפט העליון. אין זו רק ההשתלחות הביריונית הספציפית של ח"כ יוגב, אלא גישה של הסתה ושנאה כלפי בית המשפט והשופטים, דה-לגיטימציה לבית המשפט, הצגתו השקרית כ"סניף של מרצ", הדיבורים על דיקטטורה שיפוטית, הדיבורים על כך ש"הרוב צריך לשלוט בבית המשפט" והחמור מכל – הקריאה להפר את פסיקות בית המשפט. אני מעדיף בית משפט חזק שיש לי מחלוקת עם מדיניותו, על בית משפט מושתק ומפוחד שמצפצפים עליו.

אין זה מתפקידו של בית המשפט להתערב בהחלטות מדיניות, אולם תפקידו וחובתו היא להגן על זכויות הפרט ועל החוק, מפני הרשות ומפני החלטות מדיניות. אנשי ה-D9 מנסים למחוק את בג"ץ ולערטל אותו מתפקידו המרכזי; התפקיד הזה. הם מנסים להציג החלטות שלו, שנועדו להגן על האזרח מפני הרשות, להגן על מיעוט, לוודא שהרשות עובדת על פי חוק, כהתערבות במדיניות.

אם יש נושא שבו בית המשפט נוהג לאורך שנים בדרך המאוזנת והנכונה, הנושא הוא ההתיישבות. כבר חמישים שנה השמאל הקיצוני מנסה לפעול באמצעות בג"ץ לשלילת חוקיות ההתיישבות מעבר לקו הירוק, ובית המשפט מקפיד לא להתערב, כי מדיניות ההתיישבות היא בסמכות הממשלה והכנסת. לעומת זאת, בית המשפט דן בעתירות של פרטים שנפגעו בידי הרשות, כאשר הוקמה התיישבות על אדמתם. לשם כך בדיוק קיים בית המשפט. אפשר לחלוק על פסיקתו במקרה ספציפי, אך עליו להבטיח את זכויות האדם ולהבטיח שמדיניות הממשלה תעשה על פי חוק.

בית המשפט אינו צריך להתערב במדיניות ההגירה של המדינה. לשם כך יש ממשלה וכנסת ותפקידן להחליט האם לפתוח את השערים למבקשי מקלט ולפליטים ועד כמה. אולם תפקידו של בית המשפט לדון בעתירות על פגיעה בזכויות האדם של מבקשי מקלט החיים בארץ. אפשר לחלוק על פסיקה זו או אחרת שלו בנושא, אך עצם התערבותו הכרחית. ממשלה אינה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה.

החלטת בית המשפט לדחות את העתירה נגד ההתנתקות, הייתה מוצדקת, כי אין זה מתפקידו של בית המשפט להתערב בהחלטות המדיניות על גבולותיה של ישראל. מי שיוצאים נגד האקטיביזם אך דורשים מבית המשפט אקטיביזם קיצוני כמו פסילת החלטה מדינית מובהקת זאת, סותרים את עצמם מיניה וביה ומעידים על עצמם, שבסך הכל הם רוצים שבית המשפט תמיד יחליט על פי עמדתם. למרות שהתנגדתי להתנתקות ואני מתנגד לה גם היום, חשבתי ואני חושב גם היום שהממשלה והכנסת טעו, אך בית המשפט צדק כשלא התערב. בית המשפט הבהיר בפירוש שאין הוא מתערב, כי זו החלטה מדינית. עם זאת, הוא קיבל את העתירה על גובה הפיצויים וכפה על הממשלה להגדיל את הפיצויים לעקורים. וזה בדיוק תפקידו – להגן על הפרט מפני החלטת הרשות.

בית המשפט העליון פגע במעמדו באקטיביזם השיפוטי המאפיין אותו מאז שנות ה-90. למרבה הצער, הוא אינו לומד את הלקח וממשיך, גם אם פחות מבעבר, להתערב בנושאים לא לו, כמו בהתערבותו במינויו של הרב קרים לרבצ"ר.

אולם עם כל הביקורת על האקטיביזם השיפוטי, יש להגן על בית המשפט מפני המנסים לקעקע אותו ולפגוע בו ובעיקר – מפני הקוראים להפר את החלטותיו.

אלה העושים כן, פועלים מתוך שכרון כוח של מי שחושבים שהם יהיו הרוב לנצח, ולכן עליהם "לשלוט", כשהשליטה היא מחיקת כל הגורמים המאזנים ומגבילים את כוחם. גישה זו היא התנקשות בדמוקרטיה.

כמו בנושאים אחרים, גם בנושא המשפטי, יש צורך בדרך שלישית, בשביל הזהב, בין שתי הגישות הקיצוניות, הפוגעות בדמוקרטיה.

* "חדשות בן עזר"