הבלוג של אורי הייטנר

מאמרו של חגי הוברמן "גושי התיישבות ביו"ש: לא גושים, בקושי התיישבות" ("האומה" 204) חשוב ומאיר עיניים, ומציג עובדות מעניינות ותובנות מרתקות. עיקר חשיבותו, בהבהרה שהשימוש הערטילאי במושג "גושי התיישבות" הוא סיסמה, וראוי לבחון עם המשתמשים בה למה בדיוק הם מתכוונים. אני לוקח זאת במובן האישי ביותר, כיוון שגם אני נוהג לדבר, בהצגת תפיסתי המדינית, על גושי התיישבות, אולם הפער בין כוונתי במושג זה לכוונתו של חיים רמון, למשל, הוא תהומי ובלתי ניתן לגישור.

לצד השבחים למאמרו של הוברמן, אציג כמה תוספות אך גם הערות על דבריו.

ההערה הראשונה נוגעת לקשר בין תכניתו של יוסי אלפר לבין הבנות ביילין אבו-מאזן. יש דמיון מסוים בזהות הגושים המיועדים לישראל בשתי התכניות. אולם תכנית אלפר היא תכנית לפשרה טריטוריאלית, שבה ישראל מספחת כעשירית מהשטח על פי צרכי הביטחון שלה. לעומת זאת, הבנות ביילין אבו-מאזן מבוססות על קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 1949. תמורת סיפוח אזורים ביו"ש לישראל, הוא הציע נסיגה ישראלית משטחים מקבילים בשטחה הריבוני של ישראל. ההבדל בין השניים הוא משמעותי, כיוון שמשמעות הבנות ביילין אבו-מאזן, היא קבלת הגישה השוללת את הלגיטימיות של שלטון ישראל בחלקי א"י ששוחררו במלחמת מגן צודקת. אגב, אבו מאזן התנער מן ההבנות, אולם על הוויתורים של ביילין התבסס ברק בהצעותיו בקמפ-דיוויד.

ביילין אמור היה להציג לרבין את ההבנות עם אבו מאזן בשבוע שלאחר הירצחו. אין ספק, שאילו ראה רבין את ההצעות, הוא היה מגלגל את ביילין מכל המדרגות. בדיון על נושא הגושים, חשוב מאוד להביא את דבריו של רבין על הגושים. תפיסתו מקסימליסטית לאין ערוך יותר משיח הגושים שאותו הציג הוברמן.

בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו, הציג רבין את מורשתו המדינית – הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. כמובן שאין זכר בדבריו לרעיון של "חילופי שטחים". ההיפך הוא הנכון, הכותרת של דבריו ולב מורשתו היא שלא תהיה נסיגה לקווי 67':

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". הלוואי שבמו"מ שניהל נתניהו עם קרי, הוא היה עומד על הקווים האלה...

אהוד ברק הציע לערפאת הצעות המבוססות על הבנות ביילין אבו-מאזן: קבלת עקרון הנסיגה לקווי 67', ויתור על בקעת הירדן, השארת גושי יישובים קטנים בידי ישראל ונסיגה משטחים בנגב תמורתם, במסגרת "חילופי שטחים". הוא גם הרחיק לכת מעבר לביילין. בעוד הבנות ביילין אבו-מאזן דיברו על הרחבת תחום ירושלים והכללת אבו-דיס בתוכה, ואז הגדרת אבו-דיס כאל-קודס, שתהיה בירת המדינה הפלשתינאית, ברק הציע לחלק את העיר ירושלים עצמה, כולל העיר העתיקה.

הסוגיה שבה איני מסכים עם גישתו של הוברמן היא זלזולו במסמך בוש. מסמך בוש הוא הישג מדיני חשוב ביותר, ודומה שהוברמן מגמד אותו בשל סלידתו מאריאל שרון, שאחראי להישג הזה. הוברמן נתפס לדקדוקי ניסוח כדי לנסות להוכיח שאין במסמך בוש הכרה בגושי ההתיישבות, אך הוא מעוות אותו.

חשוב להבין – כל הנשיאים האמריקאיים ממלחמת ששת הימים ועד היום, מג'ונסון ועד אובמה, רפובליקאים ודמוקרטים, תמכו בנסיגה ישראלית לקווי 1949, לכל היותר עם תיקוני גבול זעירים באזור לטרון. בוש הבן, הוא החריג היחיד בגלריה הזאת. הוא היחיד עד כה שהסכים עם התביעות הטריטוריאליות של ישראל, במסמך הקרוי על שמו, שבו הוא הכיר בפירוש בגושי ההתיישבות הישראליים. העובדה שהניסוח הדיפלומטי משתמש במילים אחרות לתיאורן אינה מורידה מחשיבות הדברים: בוש הגדיר את הגושים "מרכזי אוכלוסיה ישראלים גדולים" וכל ילד מבין בדיוק במה הדברים אמורים. הוא הנשיא האמריקאי היחיד שהכיר בכך שמפעל ההתיישבות הישראלי הוא לגיטימי, ופירותיו יהוו מרכיב בהסדר הקבע ובעיצוב גבולות הקבע, לא במסגרת חילופי שטחים, כלומר לא בעיקרון של נסיגה לקווי 49', אלא ללא חילופי שטחים, שלא בכדי לא הוזכרו במסמך, ותוך אמירה ברורה, ש"אין זה מציאותי לצפות לנסיגה שלמה ... לקווי 1949". יתר על כן, בנוסף על דבריו בנושא הגושים הוא גם דיבר על "גבולות בטוחים", שזה שם קוד ישראלי מאז 1967 לתביעתה של ישראל על בקעת הירדן. הוברמן מפרש בצורה הפוכה מן המציאות את האמירה של בוש על כך שהגבול בין המדינות "יתבסס על שינויים המוסכמים על שני הצדדים אשר משקפים את אותה המציאות". הוא מציג זאת כזכות וטו לפלשתינאים. אולם המשמעות היא הפוכה – מדובר בזכות וטו לישראל. מאז מלחמת ששת הימים ממשלות ארה"ב קבעו שהגבול יתבסס על נסיגה מכל השטחים. בוש קבע שהגבול יקבע בהסכמת ישראל, באופן שישקף הן את המציאות ההתיישבותית שיצרה והן את תביעתה לגבולות בני הגנה.

מי שקבר את מסמך בוש על כל הישגיו, היה ראש הממשלה אהוד אולמרט, שהדהים את הנשיא בוש ואת מזכירת המדינה קונדוליזה רייס, כאשר הציע לפלשתינאים הצעה מרחיקת לכת, שבה ישראל מיוזמתה ויתרה על כל הישגי מסמך בוש. בכך, הוא הפך את המסמך לאות מתה, ונתן גושפנקה ישראלית לאובמה לבצע וידוא הריגה למסמך.

מן הראוי שממשלת ישראל תנסה לגבש עם הממשל החדש הבנות ברוח מסמך בוש. אם הדבר יצלח, יהיה זה הישג מדיני חשוב ביותר.

התנגדתי לעקירת יישובי גוש קטיף במסגרת ההתנתקות, והמציאות שנוצרה בעקבותיה חיזקה את התנגדותי גם בדיעבד. אולם אין לקחת משרון את ההישג המדיני החשוב שהשיג תמורתה. מה ההיגיון בכך שלאחר ששילמנו את כל המחיר, נמעיט בערך ההישג, שעשוי לסייע מאוד לישראל באתגריה המדיניים, רק מתוך רצון בלתי רציונלי לשלול ולגמד את כל מעשיו של שרון?

* "האומה"