* מגה שחיתות – בעוד ימים
אחדים ימלאו 20 שנה לאירוע מגה-שחיתות מהחמורים בתולדות המדינה – פרשת בר-און
תמורת חברון.
בראשית ינואר 1997 מונה במפתיע עסקן ליכוד ועו"ד פרטי, אדם שאינו
עומד כלל ברמה הנדרשת ובהישגים הנדרשים לתפקיד – רוני בר-און, ליועץ המשפטי
לממשלה. הממנים – ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי. מינויו התמוה עורר
סערה רבתי, בין השאר לאחר שעלו עדויות רבות שהאיש מכור להימורים. כעבור 48 שעות
בר-און התפטר מתפקידו.
זמן קצר לאחר מכן, חשפה בערוץ הראשון העיתונאית המצוינת אילה חסון סקופ אדיר.
מי שדחף את מועמדותו של בר-און לתפקיד היה מנהיג ש"ס אריה דרעי, שבאותה עת עמד
לדין בפרשת דרעי. עצם מעורבותו של נאשם בפלילים בעיצומו של משפט, בבחירתו של התובע
הראשי, היא מגה שחיתות: לא שחיתות נקודתית, אלא ניסיון של גורם פלילי להשתלט על
שלטון החוק בישראל ולהעמיד בראש התביעה את נאמנו. בכתבתה חשפה חסון עסקה אפלה –
כניעתו של נתניהו לסחיטה של דרעי. תמורת מינויו של בר-און ש"ס תמכה בהסכם
חברון – ההסכם לנסיגה הישראלית ממרבית העיר חברון, ובכך הבטיחה את הרוב להסכם
בממשלה.
נפתחה חקירה משטרתית שהסתיימה בהמלצה חמורה להעמיד לדין את נתניהו,
הנגבי, מנכ"ל משרד רוה"מ ליברמן ודרעי לדין. אולם הפרקליטות והיועץ
המשפטי לא קיבלו את ההמלצה. הם אכן תיארו קשר פלילי להשתלטות על משרת היועץ המשפטי
לממשלה מתוך אינטרסים אישיים פליליים, אך מלבד אריה דרעי, לא היו ראיות מספקות
להוכחת אשמתם של האחרים. היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, היום מ"מ נשיא בית
המשפט העליון, חיבר דו"ח ציבורי חמור ביותר, שבו תקף בחריפות את התנהגותם של
כל הנוגעים בדבר. אך הוא לא העמידם לדין בשל העדר ראיות מספקות. בסופו של דבר הוא
גם לא העמיד לדין את דרעי, בשל הרשעתו בפרשות האחרות.
רבים מתחו ביקורת על רובינשטיין – מצד אחד על כך שלא העמיד לדין, אם
הדברים כה חמורים כפי שנכתבו בדו"ח, ומצד שני על כך שלקח על עצמו סמכות
לדו"ח ציבורי, לאחר שלא היו ראיות לפלילים. הוגשה עתירה לבג"ץ. בית
המשפט מתח ביקורת מרומזת על החלטתו של רובינשטיין, אך בשורה האחרונה קבע שזו החלטה
סבירה ודחה את העתירה.
הייתי אז חבר בהנהלת "הדרך השלישית" שהייתה חברה בקואליציה.
תבעתי את פרישת המפלגה מן הממשלה בעקבות הפרשה החמורה. טענתי שכמפלגה פוליטית,
העניין הציבורי חשוב לנו לא פחות מהצד הפלילי, והדברים שכתב היועץ המשפטי חמורים
דיים כדי שנפרוש ונפיל את הממשלה. לצערי, עמדתי לא התקבלה, ולדעתי, הייתה זו תחילת
הקץ של "הדרך השלישית".
איפה הם היום? דרעי הורשע, ישב בכלא על מעשי שחיתות ושוחד, וחזר למקום
הפשע, להיות שר הפנים. בר-און נבחר לכנסת מטעם הליכוד. תחילה היה נאמנו המובהק של
נתניהו, ומעין פרקליטו במערכת הפוליטית. אט אט התקרב לשרון והפך לנושא כליו
ולאויבו המר של נתניהו ובהמשך לנושא כליו של הפוליטיקאי המושחת ביותר בתולדות
המדינה, אולמרט, וכיהן תחתיו כשר האוצר אחרי שהגנב הירשזון נאלץ לעזוב את המשרה.
הנגבי וליברמן מצויים כל העת בין חקירה לפרשיה והנגבי אף הורשע באחת הפרשות.
ונתניהו הוא ראש הממשלה, והשבוע, כך הודלף, שוב הוחלט לנהל נגדו חקירה
פלילית. לאורך השנים הוא כל הזמן התנהל על קו התפר בין שחיתות ציבורית ופלילית, אך
כנראה לא חצה את הסף, ולכן החקירות נגדו לא הניבו כתבי אישום. יתכן שכך יהיה גם
עכשיו.
אולם הסף הפלילי נמוך מכדי שאדם יהיה ראוי להנהיג אומה. יש לצפות ממנהיג
להגיע לרף מוסרי גבוה הרבה יותר מאשר לא להיות עבריין פלילי. מנהיג אמור לשמש
דוגמה אישית לציבור. נתניהו הוא היפוכה של דוגמה אישית. הגיעה השעה למנהיגות אחרת,
מנהיגות ראויה, מנהיגות שניתן לראות בה מופת, מנהיגות שניתן להתגאות בה.
* חממת השחיתות - אחת
הסיבות העיקריות לכך שאיננו מצליחים להדביר את השחיתות בישראל, היא ההגנה
האוטומטית שלנו על המושחתים "שלנו". במקום שהליכודניקים יהיו הראשונים
להילחם בשחיתות של אנשים ממפלגתם, אנשי מפלגת העבודה יהיו הראשונים להילחם בשחיתות
במפלגתם, הציונים הדתיים יהיו הראשונים להילחם בשחיתות במפלגתם וכו', כולם נלחמים
בשחיתות של האחרים ומגוננים על השחיתות שלהם. התרבות הזאת היא החממה של השחיתות.
* עמדתי בנושא חקירת נתניהו – את עמדתי
בנושא חקירת נתניהו אתמצת בשלושה היגדים קצרים:
א. יש לחקור ביסודיות את כל החשדות נגד נתניהו, ללא משוא פנים, כדי להגיע
לחקר האמת.
ב. אם יתברר שנתניהו עבר עבירות פליליות, יש למצות אתו את הדין ללא
הנחות.
ג. אני מייחל בכל לבי שיתברר שהכל עורבא פרח, וראש ממשלת ישראל אינו
עבריין.
אני מצפה שזאת תהיה עמדתו של כל אזרח ישראלי, ללא הבדל השקפה פוליטית
וללא קשר להתנגדותו לנתניהו או לתמיכתו בו.
* אחריות סביבתית - בראשית השבוע יכנס לתוקפו החוק הסביבתי החשוב, על פיו שקיות
הניילון המזהמות לא תחולקנה חינם במרכולים, אלא תמורת תשלום של 10 אג'. ונשאלת
השאלה – מה זה ייתן? האם באמת מישהו לא ישתמש בשקית בגלל 10 אג'? הרי זה סכום מגוחך,
בלתי מורגש.
אני מאמין שהחוק יעזור מאוד, ולא בשל חוסר הרצון של הצרכן להוציא
מכיסו את הסכום המגוחך, אלא כיוון שהוא ייצור מודעות. אני מאמין בטוב שבאדם, ובכך
שהרוב הגדול של האנשים רוצים להיטיב. המודעות שהחוק יוצר, תגרום לאנשים רבים
להימנע משימוש בשקיות המזהמות, מתוך אחריות לסביבה. ייקח לאנשים זמן להתרגל,
השינוי יהיה מדורג, אך אני מאמין שלטווח הרחוק תהיה ירידה משמעותית בשימוש בשקיות
הניילון.
לעומת זאת, אנשים שאכפת להם אך ורק מעצמם, מהנוחות שלהם עכשיו, אנשי
תרבות ה"אני – כאן – עכשיו", ימשיכו להשתמש בשקיות וכלל לא ירגישו את
ה-10 ₪.
אגב, אני לא השתמשתי בשקית כבר לפחות עשר שנים. רק בסלים.
* לחיות טוב - בדף הפייסבוק שלי התפתח דיון בנושא השקיות. כתב אחד החברים: "השקיות מזהמות. דלק מזהם. הנשימה שלנו
פולטת גז חממה. התעשייה מזהמת. אז מה המסקנה? קשה להפנים אבל אנחנו חיים כאן ומזהמים
את הסביבה כדי לחיות טוב".
וכך השבתי: המסקנה היא שככל
שניתן לצמצם את הנזק - יש לעשות כן. הן ברמה העולמית, הן ברמה הלאומית, הן ברמה
הקהילתית והן ברמה האישית. כל אחד הוא אור קטן. זאת האחריות הסביבתית. חיים טובים
זה לא רק הנוחות המידית שלי עכשיו, אלא שיהיה טוב לעולם, לסביבה. והמחיר שנדרש
מאתנו בדברים הקטנים האלה הוא אפסי. האם החיים שלי פחות טובים כתוצאה מכך שבערך
עשר שנים אני משתמש בסל ולא בשקיות? ממש לא. האם החיים שלי פחות טובים כתוצאה מכך
שאני מפריד פסולת? מכך שכל הקומפוסט הולך לקומפוסטר, וכל ה: נייר / קרטונים / מתכת
/ סוללות / בקבוקים / זכוכית / אלקטרוניקה הולכים לפחי המחזור השונים? הזמן שזה
דורש ממני, מסתכם לכל היותר בחמש דקות בשבוע. בזכות 5 הדקות האלה, חיי טובים יותר
מהסיבות הבאות: א. אני עושה טוב לעולם ולסביבה. ב. אני יודע שאני עושה טוב לעולם
ולסביבה ולכן אני מרגיש טוב. ג. אני מחנך את ילדיי מיום לידתם למודעות סביבתית,
ואני מרגיש שבכך אני אבא טוב יותר. ד. בכך אני דואג גם לנכדים ולנינים שעוד לא
נולדו לי, שיהיה להם טוב יותר, שיחיו בעולם טוב יותר. שיחיו בעולם שניתן לנשום בו,
שניתן לחיות בו.
* אהבת הארץ – ועוד כתבתי באותו דיון: למדתי
ממורי ורבי עזריה אלון זצ"ל, איך קמפיין שנעשה דרך הילדים לוותר על הנאת הרגע
האישית של קטיפת פרח יפה הביתה, הציל את פרחי ארץ ישראל מכליה. בכל שנה ערכנו יחד
סדר ט"ו בשבט, באחד מיישובי הגולן והגליל. ובכל סדר כזה היה לנו פרק שקראנו
לו, ברוח עשרת הדברות: "לא תקטוף", ובו עזריה היה מספר את סיפור המעשה.
בעיניי, זה אחד המפעלים הציונים המוצלחים והחשובים ביותר שנעשו בארץ. מה הקשר
לציונות? זו אהבת ארץ ישראל. אמנם גם כאשר אני בחו"ל לעולם לא אשליך פסולת
מהרכב, ותמיד אאסוף אשפה ואזרוק אותה לפח, כי כך נוהג בן תרבות וכי אנו נושאים
באחריות לכדור הארץ כולו, אבל כאשר אני נוהג כך בא"י, הדבר מבטא את אהבת הארץ
שלי, אהבת הארץ עליה אני מחנך את ילדיי. ובדיוק כפי שלא אשליך פסולת, ובדיוק כפי
שאאסוף פסולת אחרי פיקניק, כך גם לא אשתמש בשקית מזהמת, אפריד פסולת וכד'. אני מאמין
באחריות האישית.
* המוסר היהודי – ועוד כתבתי באותו דיון: במסכת קידושין
בתלמוד דף מ ע"ב, נאמר: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו
זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע
עצמו לכף חובה.
לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד
נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר
עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה
זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה".
זו בעיני תמצית המוסר היהודי - בכל רגע
נתון עליך לחוש כאילו גורלו של העולם כולו תלוי במעשה הקטן שאתה עומד לעשות כרגע.
* חולשת אנוש – ועוד מאותו דיון: יש
מקרים ונושאים שבהם אני פועל על פי הנוחות אף שהדבר סותר את האחריות הסביבתית. זאת
חולשת אנוש. כבני אדם, לכולנו חולשות אנוש. אך אל נהפוך את החולשות שלנו
לאידיאולוגיה. אם למישהו מאוד קשה לוותר על השקיות, שישתמש בשקיות, ישלם את הסכום
הפעוט שיהיה תרומתו הצנועה להגנת הסביבה (בהנחה שלמטרה זו ילך הכסף), ולא יבנה על
כך תלי תלים של אידיאולוגיה. אל יהפוך את חולשתו
לדגל.
* השיח הגלותי – אני מעריך
מאוד את אבי גבאי, את יכולותיו הניהוליות המוכחות ואף מסכים עם חלק ניכר מן העמדות
שהוא מבטא בסוגיות סביבתיות, חברתיות וכלכליות. לכן, אני מקדם בברכה את חזרתו
לפוליטיקה, אף שהוא נכנס למפלגה שלא אתמוך בה.
אך דווקא בשל הערכתי אליו, אני מצר על כך שהוא תפס טרמפ על השיח הגלותי
("עדתי"). הוא "מרוקאי"? מה הקשקוש הזה? הוא מרוקאי כמו שאני
חצי פולני וחצי רומני? אני חצי רומני? לא, אני אפס אחוזים רומני. אני פולני? לא,
אני אפס אחוזים פולני. מה אני? יהודי ישראלי שלם, במאה אחוז. אבי גבאי הוא יהודי
כמוני, הוא ישראלי כמוני, הוא יליד הארץ כמוני. וחבל שהוא מנסה להיבנות על דמגוגיה
עדתית פופוליסטית, על שיח גלותי המחזיר אותנו עשרות שנים אחורה. זה לא מתאים לו. שישאיר
את הדמגוגיה הזאת למירי רגב.
* מצדיק את מאורעות 1920 - אחד ההישגים החשובים ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית, הוא יצירת
המופת המונומנטלית "עמוד האש" ששודרה ב-1981, עם הקריינות הנפלאה של
יוסי בנאי. כעת היא מוקרנת שוב בערוץ 20, וכך כותב עליה רוגל אלפר האוטואנטישמי:
"מנגנון שטיפת מוח. זו סיטואציה רודנית
מאין כמוה. והעובדה שיוסי בנאי היה הקריין היא סיפור האחידות המחשבתית בישראל. לא
יכולה להיות אלטרנטיבה רעיונית אמתית במדינה שבה האמן האולטימטיבי... מקריא את
הנרטיב הלאומי המצמית, מלה אחר מלה, במשך 19 פרקים. ... 'עמוד האש', האמא של
הצנזורות על כל ביקורת על הציונות... מסמך היסטורי מטעם הממשלה בערוץ טלוויזיה
פשיסטי...". ועל מה ולמה יצא זעמו? על פרק המתאר את מאורעות 1920, ההתנפלות
הרצחנית הראשונה של ערביי א"י על היהודים. מסתבר שאלפר, התומך בהתלהבות ללא
סייג בפיגועי הטרור הרצחניים היום, תומך בדיעבד גם בפרעות ההן, 47 שנים לפני
"אקיבוש", 28 שנים לפני ה"נכבה-שמכבה". והוא כותב בציניות
חולנית על עדות של ניצולת המאורעות שהתראיינה לתכנית: "חארות כפויי טובה
הערבים האלה. ככה להבהיל את סבתא?" הרי בסך הכל הם צדקו, כאשר התקוממו נגד
אקיבוש והשמכבה, ב-1920.
* הגיבור הלאומי אודי אדיב - כדמוקרט וליברל, אני גאה בדמוקרטיה
הישראלית על אף פגמיה, ושמח לשלם את מחיר הדמוקרטיה, שלפעמים הוא לא סימפטי. אולם
כאשר אני רואה את הבוגד המנוול אודי אדיב בפריימטיים בערוץ 2, מופיע כגיבור וגאה
במעשיו – אני תוהה אם אין משהו בשיטה שבה טיפוסים כמוהו מסודרים בתאונות דרכים
מסתוריות או בדום לב פתאומי.
(טוב, ליתר ביטחון, כדי שלא יהיו מי
שיתפסו אותי במילה, אבהיר: אני דמוקרט וליברל. נקודה. אני גאה בדמוקרטיה הישראלית
על אף פגמיה. נקודה. אבל הבעתי באופן אירוני את הזעזוע שלי מהכבוד שקיבל הבוגד המנוול
בכתבת תדמית בערוץ השני, שבה התגאה במעשיו).
* במת אבק - במאמר שפרסם השבוע ב"הארץ" כתב אורי אבנרי: "כתב העת שפרסמנו, 'במאבק', עורר זעם עצום. אחרי
הופעת הגיליון הראשון, ב–1945, נכתבו בעיתוני היישוב כ–140 תגובות, כמעט כולן
עוינות, ואף ארסיות (הסופר משה שמיר קרא לו 'במת אבק')".
ב-1993, במסגרת לימודי התואר השני שלי, כתבתי מחקר מקיף על אורי
אבנרי. במסגרת המחקר ראיינתי אותו ארוכות בביתו. בפגישתנו, סיפרתי לו על תגלית
שמצאתי – מאמר של משה שמיר משנות הארבעים, שבו הוא כינה את כתב העת "במאבק"
– "במת אבק". אבנרי לא הכיר או לא זכר את המאמר. אולם כששמע זאת, ניצת
זיק בעיניו, וניכר היה שהמידע הזה עשה לו משהו. כעבור ימים אחדים, הוא הזכיר זאת
במאמר שפרסם, ומאז שוב ושוב, בכל מאמר שבו הוא חוזר לתקופה וכמובן בספרו
האוטוביוגרפי "אופטימי".
* אדי הפוך - הכתבות הרבות על המעשה האצילי של שירי רותם-ניר, שתרמה את אברי בנה
עילי ז"ל להצלת חיי ילדים אחרים, חשובות מאוד וראויות לשמש מופת ומודל
לחיקוי. אולם אני מחכה ליום שבו לא יהיה צורך בכתבות כאלה כי זה יהיה המובן מאליו;
ליום שבו העיתונים יהיו מלאים בכתבות על מי שסרב לתרום והעדיף למנוע חיים מאחרים –
כי הוא יהיה החריג. שהוא יעמוד מול הכתב המשתאה, ויסביר למה הוא מעדיף לתרום את
אברי יקירו לרימה ולתולעה ולא להצלת חיי אדם.
אני חתום על כרטיס אדי מהרגע ששמעתי על העמותה, בשנת 1990 (העמותה קמה
בסוף שנות ה-70). העובדה ש-90% מהציבור, 9 מתוך עשרה ישראלים, אינם חתומים על
כרטיס אדי, היא חרפה וקלון לחברה הישראלית.
אני תומך בשינוי החוק, על פיו רק מי שמשום מה מסרב לתרום את אבריו
יחתום על כרטיס אדי הפוך, ומי שלא חתם, העיד בכך על עצמו שהוא מוכן לתרום את אבריו
להצלת חיי אדם.
* עשיית שריר פאתטית - במשך שמונה שנים ניהל אובמה מדיניות חוץ כושלת, רופסת וכנועה, בראש
ובראשונה כלפי איראן, אך גם כלפי רוסיה, צפון קוריאה, סין ושאר יריבותיה ואויבותיה
של ארה"ב. ברפיסותו הוא נושא באחריות רבה למעמדו הרם של פוטין בעולם. לפתע,
שבועות ספורים טרם סיום תפקידו, הוא נזכר לעשות שרירים. יש צדק בצעדי העונשין שלו
נגד רוסיה, אך אלה צעדים פאתטיים בעיתוי הזה.
* חורף טוב - על פי המדידה בחצרי, ירדו בדצמבר באורטל 299 מ"מ – כמות יוצאת
דופן לטובה. זאת, לאחר חודש נובמבר שחון במיוחד – 12 מ"מ בלבד. וזאת בהשוואה
לשנה הנוראית שעברה, שבה בדצמבר ירדו 35 מ"מ בלבד. שכך ימשך כל החורף!
* צבא המכבים – במשך שש שנים רצופות, ביליתי את חנוכה בתעסוקה מבצעית במילואים. זה
היה בדיוק בשנים שבהן הקמנו את המשפחה – לפני ואחרי החתונה ובשנים שבהן נולדו
ילדינו הגדולים. חגי החנוכה הראשונים שלהם היו ללא אבא.
בשנה השביעית – סורפרייז! התעסוקה המבצעית הייתה בסוכות. נכון, שוב זה
נפל על חג, אבל הפעם סוף סוף נחגוג את חנוכה בחיק המשפחה. ואז באה תפנית בעלילה.
רק חזרתי מהמילואים, וכעבור ימים אחדים קיבלתי צו לאימון בצאלים ב... חנוכה.
* ביד הלשון
עמונה – היישוב עמונה עומד במרכז החדשות בשבועות האחרונים.
מה מקור השם עמונה? השם הוא מן התנ"ך, מן התיאור של נחלת שבט
בנימין בספר יהושע (פרק יח).
וְהָיוּ הֶעָרִים לְמַטֵּה בְּנֵי
בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם יְרִיחוֹ וּבֵית-חָגְלָה וְעֵמֶק קְצִיץ. וּבֵית
הָעֲרָבָה וּצְמָרַיִם וּבֵית-אֵל. וְהָעַוִּים וְהַפָּרָה וְעָפְרָה. וּכְפַר הָעַמֹּנָה
וְהָעָפְנִי וָגָבַע, עָרִים שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן. גִּבְעוֹן וְהָרָמָה
וּבְאֵרוֹת. וְהַמִּצְפֶּה וְהַכְּפִירָה וְהַמֹּצָה. וְרֶקֶם וְיִרְפְּאֵל
וְתַרְאֲלָה. וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם גִּבְעַת קִרְיַת
עָרִים אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן, זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי-בִנְיָמִן
לְמִשְׁפְּחֹתָם.
היישוב עמונה, הסמוך לעופרה, שייך למועצה האזורית מטה בנימין והוא ממוקם
באזור בו היה כפר העמונה בתקופת התנ"ך. יישובים נוספים באזור מנציחים שמות
יישובים המופיעים בטקסט הזה, ובהם בית אל, עפרה וגבעון.
ואיך נכון לומר עמונה, במלעיל או
במלרע? במלרע. איך אני יודע? לפי טעמי המקרא. הטעם (תביר) מופיע מתחת להברה
האחרונה.
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
