הבלוג של אורי הייטנר

בנבואתו לממלכת ישראל תבע הנביא עמוס: "שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב". מיכה, בן זמנו, הלך צעד אחד קדימה בנבואתו ליהודה. הוא כבר פירש את דמותה על פי אותה דרישה: "שֹׂנְאֵי טוֹב וְאֹהֲבֵי רָע".

מהו הטוב? מהו הרע? שמא הטוב הוא דבקות במצוות הפולחניות, והרע הוא אי הקפדה עליהן?

ניתן להסיק מדברי הנביא, שהנהגת יהודה, אליה מכוונים דבריו, דווקא הקפידה על המצוות הפולחניות, בבית המקדש. הם האמינו, שעובדה זו תגן עליהם, ותכשיר את שרץ שחיתותם ועוונותיהם החברתיים. "תשכחו מזה", מבהיר להם מיכה. וְעַל יְהוָה יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה. לָכֵן, בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר. בית המקדש אינו מקנה לכם חסינות. נהפוך הוא – בשל התנהגותכם, בית המקדש יחרב, ועמו ירושלים כולה. זו הפעם הראשונה שנביא מנבא את חורבן יהודה וירושלים, את חורבן הבית. והוא מטיל באופן מפורש את האחריות על הנהגת יהודה. בִּגְלַלְכֶם. למה? כי אתם שֹׂנְאֵי טוֹב וְאֹהֲבֵי רָע.

אז מהו אותו רע? הרע הוא הפערים הנוראים בחברה, בין ההמון העני המרוד בשל הגזל והשחיתות, לבין האליטה של ההון, השלטון, הצבא והתרבות, שחיה חיי מותרות על גב העם, בזכות הכספים שגזלה מן הציבור. ואליהם, אל אותה אליטה, רָאשֵׁי יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל, מכוון הנביא את דבריו. אינכם יכולים להסתתר סביב טענה שאינם מכירים את החוק, שאינכם יודעים מהי ההתנהגות המוסרית והערכית המצופה מכם: הֲלוֹא לָכֶם לָדַעַת אֶת הַמִּשְׁפָּט. אך אתם בוחרים לנהוג בדרכי עוול ושחיתות.

הנביא מוכיח את האליטה התרבותית, את אנשי הרוח, נביאי השקר, שניתן לקנות אותם, והם יתאימו את נבואותיהם כדי לרצות את מי שישלמו להם. הַנְּבִיאִים, הַמַּתְעִים אֶת עַמִּי, הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם, וְקָרְאוּ שָׁלוֹם. וַאֲשֶׁר לֹא יִתֵּן עַל פִּיהֶם - וְקִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה.

נביאי האמת, לעומתם, אומרים את האמת ללא כחל וסרק, ללא טיוחים ועיגולי פינות, ללא חנופה וללא משוא פנים, ללא מורא. וְאוּלָם אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ אֶת-רוּחַ יְהוָה וּמִשְׁפָּט וּגְבוּרָה לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל חַטָּאתוֹ.

והאמת קשה וכואבת. בשל המצב המוסרי והערכי הירוד הזה, מנבא מיכה את חורבן יהודה.

ונשאלת השאלה – האם הפתרון למצב הנורא הזה הוא באמת חורבן? ממרומי הפרספקטיבה של ההיסטוריה היהודית, יש לדחות מכל וכל את הגישה הזאת, הגישה הנוראית, שהמיטה סבל נורא ואסונות איומים על העם היהודי. יש לעקור משורש את סימן השאלה על אודות הזכות לריבונות, ממשוואת המאבק החברתי. את המאבק יש לנהל מפרספקטיבה של תיקון, לא של חורבן. ולעולם אין להתייאש מהתיקון.

דרך אחרת להתייחס לנבואות החורבן, אינה על החורבן כעונש אלוהי, אלא כתיאור ריאלי של התמוטטות העוצמה הצבאית, כאשר היא מבוססת על חברה חולה ורקובה. בני דורנו, שחזו בהתמוטטותה של האימפריה הסובייטית האדירה, יכולים להבין זאת בנקל.

 * 929