הבלוג של אורי הייטנר

פרק ז הוא הפרק האחרון בספר מיכה. הפרק מחולק לשנים. חלקו הראשון הוא המשך חלקו השני של פרק ו – תוכחה על השחיתות בישראל.

אַלְלַי לִי, כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי קַיִץ כְּעֹלְלֹת בָּצִיר, אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל, בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי. הנביא זועק ומקונן, על כך שמכל עבר הוא נתקל אך בשחיתות ורקב. הוא חי שכמי שמחפש אשכול לרפואה אחר הבציר בכרם או תאנה טובה אחת בבוסתן ואינו מוצא. כך, אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ, כלומר אין הוא מוצא בארץ אדם אחד שניתן לראות בו מופת של חסד וצדיקות. וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן, הוא אינו מוצא בין האנשים אפילו אדם ישר אחד.

כיוון שכל נבואת מיכה ממוקדת באליטות – השלטונית, הכלכלית והדתית, סביר להניח שאין כוונתו שבכל הארץ אין חסיד וישר, אלא שבאותה שכבה שלטת אין הוא מוצא אותם. התסכול שלו קשה מנשוא.

אם יש שחיתות בצמרת השלטונית, יש לקוות, למשל, שהתקשורת תשמש ככלב השמירה, תבקר ותחשוף. עכשיו, נדמיין לעצמנו שבבוקר בהיר אחד נגלה, שהאיש החזק בשלטון והאיש החזק בתקשורת, עושים ביניהם עסקאות אפלות. וכאשר אותו גוף תקשורת הוא המבקר החריף ביותר של השלטון, ואותו שלטון יורה בליסטראות באותו גוף תקשורת – ולבסוף אנו מגלים שהכל משחק; משחק של אינטרסים, של אינטרסים אישיים של כוח, של הון, שלטון ועיתון... רק נדמיין לעצמנו תמונה כזאת, שכמובן לא תתכן במציאות. האם לא נוכל להבין את התחושה של "כְּאָסְפֵּי קַיִץ, כְּעֹלְלֹת בָּצִיר, אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל?"

הנביא מוכיח את השלטון על השחיתות, העוול והרשע המאפיינים אותו. כֻּלָּם לְדָמִים יֶאֱרֹבוּ – דמים, תרתי משמע. דמים במובן כסף ובמובן דם. השחיתות הנובעת ממניעי בצע, מידרדרת לא אחת גם לשפיכות דמים. אִישׁ אֶת אָחִיהוּ יָצוּדוּ חֵרֶם – חרם היא רשת. הנביא מתאר מציאות של אי אמון, תחרות פרועה, מאבקי כוח ושלטון חסרי מעצורים, כאשר הכל נלחמים בכל וכל אחד מנסה לצוד את רעהו ולתפסו ברשת. והסבר אחר – תיאור של חברה שהשנאה תופסת בה מקום מרכזי, עד שקבוצות מגיעות לשפל מוסרי של חרמות על קבוצות אחרות; חרם מסחרי, הסתה לחרם אמנותי ואקדמי. שוב, תופעות דמיוניות, שאיננו מסוגלים להעלות על דעתנו שהן תיתכנה. חרם?! אצלנו?!

הנביא מתאר מערכת משפט מושחתת, מבוססת על שוחד. עַל הָרַע כַּפַּיִם לְהֵיטִיב – האשם, הרע, יוצא זכאי, באמצעות שימון כפיו של השופט בשוחד. הַשֹּׁפֵט בַּשִּׁלּוּם – השופט מטה את משפטו בעבור שוחד ושלמונים.

וגם הממשלה אינה נקיה. הַשַּׂר שֹׁאֵל – גם השר (לא נעלה על דעתנו שגם ראש הממשלה) מבקש "מתנות", טובות הנאה.

מיכה מכנה את החזקים, את השליטים, את האליטות, במילה: "הַגָּדוֹל". וְהַגָּדוֹל דֹּבֵר הַוַּת נַפְשׁוֹ הוּא וַיְעַבְּתוּהָ. כל אותם חזקים – שרים, שופטים, בעלי הון, מו"לים של עיתונים, כולם מעוותים את המציאות, וכך החברה מידרדרת לחוסר אמון בסיסי, שגורם לאובדן כל סיכוי לצדק ויושר.

במצב הזה איש אינו מאמין לרעהו – "אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ". האזרח אינו מאמין בהנהגה – "אַל תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף". אפילו בקרובים להם ביותר אנשים כבר אינם יכולים להאמין.

המצב החברתי הנורא הזה, ישפיע אף בתוך הבתים פנימה. כאשר האמון בחברה נשבר באופן טוטאלי, הוא נשבר גם בתוך המשפחה. אפילו בבני ובנות זוגם אנשים אינם יכולים עוד להאמין – "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ". חיי המשפחה משקפים את פני החברה: "כִּי בֵן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה – בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ - אַנְשֵׁי בֵיתוֹ". כאשר החברה מפורקת, מרוסקת, מאבדת את שארית הסולידריות והאמון – אפילו אנשי ביתו של אדם הם אויביו. חוסר הביטחון הוא טוטאלי.

חברה במצב כזה אינה יכולה להתקיים. זאת משמעותן של נבואות הפורענות – לאו דווקא עונש משמים, אלא פשוט ריסוק פנימי.

בחלקו השני של הפרק, דברי הסיום של ספר מיכה, משנה הנביא את כיוון הזרימה של פועלו. משליח ה' אל העם, הוא הופך לשליח העם אל האלוהים. מנביא הנושא את תוכחת אלוהים לעמו, הוא הופך לשליח ציבור המתפלל לאלוהים בבקשת חסד ורחמים. ויש לקוות, שתפילת נביא היא בעלת השפעה על האלוהים.

הנביא אינו נושא משא סניגוריה על העם, אינו מתווכח עם המציאות הקשה שתיאר זה עתה, אלא מבקש רחמים. ובקשת הרחמים אפילו אינה בקשה להימלט מהפורענות, שהיא התוצאה של המצב המוסרי הקשה של החברה, אלא בקשה לגאולה לאחר התיקון והמירוק שבענישה, לצד חזרת העם בתשובה. "זַעַף יְהוָה אֶשָּׂא, כִּי חָטָאתִי לוֹ, עַד אֲשֶׁר יָרִיב רִיבִי וְעָשָׂה מִשְׁפָּטִי, יוֹצִיאֵנִי לָאוֹר אֶרְאֶה בְּצִדְקָתוֹ".

הנביא מבקש מן האל לרעות שוב את עמו ולהשיבו לאזורים הטובים בארצו, כמו הכרמל, הגלעד והבשן, אותם מקומות טובים בהם הוא ישב בעבר.

ולמה שאלוהים יסלח לעמו? כי מהותו היא חסד. "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ, לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ, וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם". הנביא שלא מצא חסיד בעמו, מצפה מאלוהים שייתן לעמו דוגמה של חסד. הוא מזכיר לאלוהים את ההבטחה לאבות: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם".

****

ביום הראשון של ראש השנה, אחרי הצהרים, נהוג ללכת למקווה מים קרוב – ים, אגם או בריכה טבעית, לטקס סמלי, שבו מנער האדם את כיסיו ומשליך לים את חטאיו, כדי להיטהר לקראת השנה הבאה עלינו לטובה.

"תשליך" נקרא המנהג, והוא מבוסס על פסוק מפרק ז במיכה: "תַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם".

****

כשאברהם שלונסקי כתב את הגרסה העברית ל"אינטרנציונל" הוא חזר אל "עַד אֲשֶׁר יָרִיב רִיבִי", אולם במסר הפוך: "אֵין רָב רִיבֵנוּ וּמוֹשִׁיעַ: לֹא אֵל, לֹא מֶלֶך, לֹא גִּבּוֹר".

במסר הטוטלי של "לא כלום מתמול, מחר הכל", גם האלוהים מת.

שירים רבים אחרים של שלונסקי הם דווקא תפילות; שירים רבים הם חיבור אל הנביאים ואל העבר היהודי בארץ ישראל. איך ניתן ליישב את הסתירה?

בכרכי כל כתביו, שערך טרם מותו, לא הכליל שלונסקי את גרסתו ל"אינטרנציונל". אולי אף הוא לא מצא תשובה לסתירה. ואולי הוא התנער בכך מהמנון, שבשמו נטבחו מאות מיליוני בני אדם, בזוועות ופשעים נוראים נגד האנושות.  

* 929