* רוקדים על הדם – הוראות הפתיחה באש של צה"ל ברורות וחד משמעיות. במחבל בפיגוע יש
לירות. כל חייל שהיה יום אחד בצבא יודע זאת. כל חייל מחונך לחתירה למגע. מי שטוען
שהצוערים היססו לירות במחבל בירושלים בשל "אפקט אזריה", משקר ביודעין
ורוקד על הדם כדי לשלהב יצרים ולעשות הון. זאת טענה דמגוגית וצינית. חיילים שונים
נהגו בצורות שונות באירוע. יש בהם כאלה שגילו גבורה ויוזמה, חתרו למגע והסתערו באש
על המחבל. יש שנצרו כדי למנוע דו-צדדי. ויש כאלה שנבהלו וברחו. צריך לזכור שאין
המדובר בלוחמים אלא בתומכי לחימה. כמובן שאין בכך כדי להצדיק בשום אופן את הבריחה.
נהפוך הוא. כל מי שהסתער ידע שהוא מבצע את הנדרש ממנו והמצופה ממנו. כל מי שפחד
להסתער, יודע שהוא נהג בניגוד לנדרש ולמצופה ממנו. גיוס האירוע לצורך פוליטי ציני,
הוא מעשה מכוער. כמה נמוך הם יכולים לרדת?
* למה הש"ג ברח? - היו לא אחת בתולדות צה"ל מקרים של
חיילים פחדנים, גם בקרב לוחמים. לדוגמה, רוני אלמוג, שברח ממחבלים כאשר שמר בשער
מחנה "גיבור", ובשל פחדנותו ובאחריותו נהרגו 6 חיילים ונפצעו 10
ב"ליל הגלשונים" (1987). ואח"כ הוא משפחתו וכל מיני יחצ"נים
הדביקו, ללא בושה, לסיפורו את מיתוס "מפקירים את הש"ג" (הוא היה
לוחם, שעמדת השמירה שלו הייתה השער). אני משוכנע, שגם הבריחה המבישה שלו הייתה
בגלל "אפקט אזריה". אלא מה?
* 269 - 269 מחבלים נהרגו בהסתערות לוחמי צה"ל והמשטרה במתקפת הטרור
אשתקד. הם נהרגו בידי לוחמים אמתיים, גיבורים אמתיים, שחתרו למגע וחירפו נפשם
בהגנה על אזרחים ישראליים ועל חבריהם. הם הסתערו על מחבלים חיים ומתפקדים. כולם
זכו לשבחים מכל הדרגים. לרבים מהם הוענקו צל"שים. הם נהגו על פי ערכי
צה"ל ופקודותיו. שאף אחד לא יבלבל את המוח עם האגדה שחיילים מפחדים לירות,
למרות שאנו בעידן ה"פוסט אמת".
* גיבורה אמתית - לוחמת אמתית. גיבורה אמתית. גיבורה על
פי אמות המידה של צה"ל - של חתירה למגע וירי במחבל בעת אירוע, כשהוא מהווה
סכנה. סגן מאיה פלד שהסתערה עם חייליה על המחבל בירושלים וחיסלה אותו, היא התשובה
לשקר, להסתה ולריקודים על הדם.
* אפקט שמפקט - מחבל שניסה לדקור חיילים במחנה פרעה
נורה ונהרג אתמול מאש חיילים ש... פחדו לירות בלה בלה בלה
* אז למה היה הפיגוע? – הפיגוע היה, כי המחבל ראה קבוצת חיילים עומדת בצפיפות והבין שהוא
יכול. מי שרוקד על הדם וקושר את מניעי הפיגוע עם פסק הדין של אזריה, יודע שהוא
משקר, ובעצמו לא מאמין למה שהוא מלהג. הרי באותה מידה, ניתן לומר שהמחבל שמע את
ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו, הבין שהחברה הישראלית יוצאת מדעתה, אולי האמין
בסיפורי "אפקט אזריה" וניצל זאת לפיגוע. די עם המחול הציני על דמם של ארבעת
חללי צה"ל.
* משפחת השכול - ההיסטוריה של גוש עציון, היא מופת ציוני של היאחזות עקשנית באדמת
ארץ ישראל, ותשלום מחיר דמים כבד מאוד. לרשימת השכול הארוכה כל כך של גוש עציון,
נוסף בפיגוע הדריסה בירושלים ארז אורבך, בן אלון שבות.
סבתא רבתא של ארז, חנה ברי, שכלה את בנה משה במלחמת יום הכיפורים, את
נכדה מאיר בדרום לבנון ואת נינה ארז בפיגוע. ארז עצמו סבל מבעיה רפואית שבעטיה
צה"ל סירב לגייסו, אפילו כמתנדב. הוא נלחם בעקשנות עד שאושרה התנדבותו. שירת
בחיל האוויר ויצא לקורס קצינים.
יהי זכרם של ארז אורבך, שירה צור, יעל יקותיאל ושיר חג'אג' ברוך!
* אויב משותף - על שער ברנבורג בברלין הוקרן דגל ישראל, כהזדהות עם העם בישראל
בעקבות הפיגוע בארמון הנציב. דגל ישראל הונף על גג עיריית אמסטרדם, בעקבות אותו
פיגוע. ולמחרת, מאותה סיבה - גם על עיריית פריס הונף דגל ישראל.
מה קרה? מה יום מיומיים? איפה הם היו במאות פיגועים בשנה שעברה? אז
התגובה באירופה הייתה גינוי רפה לטרור ומיד אמירה "מאזנת" נגד אקיבוש.
מה שקרה הוא גל הטרור האיסלמי המכה באירופה. האירופאים מבינים מפיגוע
לפיגוע עם איזו מציאות אנו מתמודדים. הם מתחילים להבין באיזו שכונה אנו חיים. הם מתחילים
להבין מי האויב שלנו ושהוא גם האויב שלהם.
יתכן שהדמיון בין הפיגוע בירושלים לפיגועים בניס ובברלין המחישו להם
יותר מתמיד את העובדות הללו.
* תמצית השוקניזם – בפשקוויל התורן שלו, גדעון לוי ערך השוואה בין אזריה למחבל שהרג.
בין השאר כתב: "הם היו שניהם כמעט מאותו הכפר:
גדלו בשתי ערים פלסטיניות כבושות, במרחק כשעת נסיעה זו מזו. אלאור אזריה גדל
ברמלה, שהייתה פעם עיר פלסטינית ואינה עוד, עבד אל־פתאח א־שריף גדל בחברון, שנותרה
עיר פלסטינית, אבל תחת כיבוש ישראלי אלים". המשפט הזה הוא תמצית השוקניזם. לא רק חברון אלא גם רמלה היא עיר
"קבושה". ולכן, גם אם ישראל תיסוג מחברון ומכל השטחים ששחררה במלחמת ששת
הימים, עדין תמשך המלחמה ויימשך הטרור, במאבק הצודק נגד "אקיבוש",
ברמלה, ביפו, בלוד, בנהריה ובאשדוד. וגדעון לוי וחבר מרעיו, עמיתיו לדבוקת שוקן,
ימשיכו לעודד את המאבק הצודק נגד "אקיבוש" ואת הטרור הרצחני שנעשה בשמו.
* לא מצחיק - נכנסתי
למכון שמיר למחקר, מקום עבודתי. עמדתי מול פסלו של יצחק שמיר, וניסיתי לדמיין אותו
מקבל מחבר טייקון אספקת עתק של סיגרים יוקרתיים וארגזי שמפניה יוקרתית, או מבלה
ביאכטה עם מיליארדר נוכל צרפתי מפוקפק. הייתי אמור לצחוק מעצם ההשוואה. אבל לא
הצלחתי לצחוק.
* לא היה מסרב – יצחק שמיר לעולם לא היה מסרב ל"מתנות" מפוקפקות בסך מאות
אלפי ₪, מהסיבה הפשוטה שאיש לא היה מעלה על דעתו להעז להציע לו.
* פחדן – כאשר נתניהו שולח את ח"כ אמסלם
להשתלח בראיונות לתקשורת בראש אגף החקירות, השר לביטחון פנים ארדן ממלא פיו מים
ומפחד לגבות את משטרת ישראל.
* יושרה נדירה – ראיינתי לפני ימים אחדים את ירון לונדון לספר שאני כותב. שיחתנו
התגלגלה לסוגיית הגולן, והוא אמר דברים שלכאורה הם מובנים מאליהם, אך האמת היא
שבשיח הישראלי הם נדירים ביושרתם: "אני
התנגדתי להתיישבות בגולן, כי חשבתי שאפשר להגיע להסדר עם סוריה וצריך לשמור את
הגולן כקלף למיקוח. לא ראיתי בגולן מולדת. לא חשבתי שההתיישבות בגולן היא דבר
נבון. אבל היום, אוי ואבוי אם הסורים היו יושבים בגולן.
כל ראשי הממשלות, כולל נתניהו, היו
מוכנים לכך. אני ראיתי במו עיניי את המפה של נתניהו. הוא היה מוכן לסגת עד המצוק.
ראיתי את זה. אני יודע בדיוק מה הוא נתן ללאודר. כך שקשה להאשים דווקא אותי בַּטָעוּת.
אני מוכרח להודות, שהיום, כשאני עולה לגולן, קשה לי לראות את זה בידיים סוריות. לא
מבחינה ביטחונית, לא מבחינת יְפִי הטבע, לא מבחינת איכות ההתיישבות. בדיעבד אני
טעיתי. היסטורית, יהודה הראל ואתה צדקתם ואני טעיתי. מה אני יכול לעשות? לא ידענו
את זה. מה היה קורה אם היינו בהסדר עם אסד? האם היה שינוי, בסוריה, זאת הייתה
סוריה אחרת? אלה משחקים בהיסטוריה אלטרנטיבית. בדיעבד, מי שיישב את הגולן צדק ואני
טעיתי".
* מיהו יורד? – אהוד בן עזר נוהג לכנות את סייד קשוע "העיתונאי הערבי היורד".
ירידה ועליה, הן אמירות הנוגעות אך ורק להגירה של יהודים מהגולה למולדת, או חלילה
מהמולדת לגולה. כאשר מדובר במי שאינו יהודי, אין זו ירידה אלא הגירה.
* ביד הלשון
עורבא פרח – את הפינה הקודמת הקדשתי למילה "כלום", בהקשר לאמירתו של
נתניהו "לא יהיה כלום כי אין כלום". עוד אמר נתניהו, שיתברר שהכל עורבא
פרח. מה פירוש עורבא פרח?
הביטוי הוא בארמית. התרגום המילולי הוא "העורב עף". המקור
הוא מן התלמוד הבבלי. רב אויא הטריד את רב הונא בשאלות דקדקניות. בשלב כלשהו נמאס
לרב הונא והוא אמר לו: "עורבא פרח", כלומר הסב את תשומת לבו לעורב שעף
בשמים. מכאן, שבמקור - הביטוי מסמל הסחת דעת, כמו שאומרים לילד "הנה
ציפור" ומכניסים לו את הכפית לפה.
אולם בגלגולו של הביטוי השתנתה משמעותו, והיום משתמשים בו כדי לומר על
דבר מה שאין לו שחר, שזו טענה מופרכת.
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
