מזה עשרה חודשים, אני שרוי עמוק מאוד בתוך מערכה נגד הזרם העכור של
התמיכה באלאור אזריה, ההסתה נגד הרמטכ"ל אייזנקוט ושר הביטחון לשעבר יעלון
והניסיון להפוך את צה"ל על צירו, ממה שהנו – צבא מוסרי שאין ולא היה מותו
בהיסטוריה של הצבאות בעולם, למיליציה חסרת ערכים וחוקים.
בחודשים הללו פרסמתי מאמרים בנושא ב"ישראל היום",
"שישי בגולן", "חדשות בן עזר" ועוד, עשרות פוסטים בפייסבוק
ומאות רבות של תגובות ותגובות נגד, אף הן בפייסבוק, מדי יום, פעמים רבות ביום.
מיותר לציין שעמדתי הנחרצת בנדון זימנה כנגדי תגובות נאצה קשות ביותר. בכל זאת....
ססססמולני אוהב ערבים מניאק, לא?
לכן, היה זה פסק זמן קומי, בעבורי, לקרוא את הגדרתו המשעשעת של אדון
ברעם – "הייטנריזם", כהתנגדות ל"שוברים שתיקה" ותמיכה באלאור
אזריה; ניסיון לסתום את פיות "שוברים שתיקה" ומתנגדי אזריה וכו'.
זה באמת מצחיק ומגוחך, אך לא מקרי. להיפך, זה אופייני. זהו ביטוי
לפשטנות הפרימיטיבית של אנשי הקצוות, אנשי השחור/לבן, אנשי השמאלימין הרדיקלי, אלה
שתמיד יקפצו כאוטומטים "לימין שור" או "לשמאל שור"; אנשים
שמורכבות החיים ומורכבות המציאות זרים להם, ואף אינם מסוגלים לתאר מורכבות כזו אצל
זולתם.
ובכל זאת, אומר מילה על הקשר בין "שוברים שתיקה" לפרשת
אזריה. "שוברים שתיקה" מנסים להציג את צה"ל כצבא ברוח אלאור אזריה,
וגם כהרבה יותר גרוע (צבא של פושעי מלחמה, רוצחי ילדים וכו'). ולפחות חלק מתומכי
אלאור אזריה משתוקקים להפוך את צה"ל למה ש"שוברים שתיקה" מציגים
בעלילת הדם הקולקטיבית שלהם.
האופן שבו צה"ל פעל בפרשת אזריה מפריכה את שקרי "שוברים
שתיקה". אבל אני בטוח שאיש מהם לא יתנצל.
* "הזמן הירוק"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
