הבלוג של אורי הייטנר

מֵי מָצוֹר שַׁאֲבִי לָךְ, חַזְּקִי מִבְצָרָיִךְ, בֹּאִי בַטִּיט וְרִמְסִי בַחֹמֶר, הַחֲזִיקִי מַלְבֵּן. שָׁם תֹּאכְלֵךְ אֵשׁ, תַּכְרִיתֵךְ חֶרֶב, תֹּאכְלֵךְ כַּיָּלֶק. הִתְכַּבֵּד כַּיֶּלֶק, הִתְכַּבְּדִי כָּאַרְבֶּה. הִרְבֵּית רֹכְלַיִךְ מִכּוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם, יֶלֶק פָּשַׁט וַיָּעֹף. מִנְּזָרַיִךְ כָּאַרְבֶּה וְטַפְסְרַיִךְ כְּגוֹב גֹּבָי הַחוֹנִים בַּגְּדֵרוֹת. בְּיוֹם קָרָה שֶׁמֶשׁ זָרְחָה, וְנוֹדַד וְלֹא נוֹדַע מְקוֹמוֹ אַיָּם. נָמוּ רֹעֶיךָ, מֶלֶךְ אַשּׁוּר, יִשְׁכְּנוּ אַדִּירֶיךָ, נָפֹשׁוּ עַמְּךָ עַל הֶהָרִים וְאֵין מְקַבֵּץ. אֵין כֵּהָה לְשִׁבְרֶךָ, נַחְלָה מַכָּתֶךָ, כֹּל שֹׁמְעֵי שִׁמְעֲךָ תָּקְעוּ כַף עָלֶיךָ, כִּי עַל מִי לֹא עָבְרָה רָעָתְךָ תָּמִיד.

בפסוקים אלה מסתיים ספר נחום, שמראשיתו ועד סופו הוא שירת השמחה לאידה של נינווה, בירת אשור, האימפריה שעומדת ליפול, ועדיין אינה יודעת זאת.

כנראה שנחום החמיץ את השיעור על פרק כד בספר משלי, ולא הכיר את "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ". מכל מקום, כל נבואתו היא שמחה בנפול האויב וגיל – בכשלו.

יש בהחלט סיבות אובייקטיביות לשמחה הזאת. הרי זו אשור שהחריבה את ממלכת ישראל, שכבשה את מרבית ממלכת יהודה והטילה מצור כבד על ירושלים, שכמעט נפלה בפניה. לא בכדי מתאר נחום את העובדה שבכל העולם אין לאף אחד דמעה פנויה להזיל על נינווה. אז למה לא לשמוח?

אפשר לשמוח על הניצחון, יש מקום לשביעות רצון על נפילתה של אימפריית רשע. מי מאתנו לא חש שמחה על נפילתה של בריה"מ? אולם בריה"מ והגוש הסובייטי נפלו ללא שפיכות דמים. ואילו נחום הנביא צוהל – לא רק על עצם נפילת נינווה, אלא עצם שפיכות הדמים. נדמה לי שאפילו השמחה על הדברת גרמניה הנאצית אינה שמחה על השטחת דרזדן. אולי לא היה מנוס מאותן הפצצות ואף מההרג ההמוני של אזרחים גרמניים כדי להביא לכניעת הנאצים, אבל לשמחה, מה זו עושה?

אך הבעיה, שבעטיה איני אוהב את ספר נחום, אינה רק השמחה לאיד, אלא הזחיחות, האופוריה הנלווית אליה. טבעה של אופוריה שהיא מביאה לשאננות וטבעה של שאננות שהיא ממיטה אסונות.

תחת אשור הנופלת עלתה במהרה בבל, שקוטנה עבה ממותני אשור, והיא החריבה את יהודה וירושלים, את בית המקדש, והוליכה את העם היהודי לגלות.  

* 929